תמיר גרינברג נכנס לזיכרון בסלון וזועק זעקת שאלה-תמיהה של שורד שואה. זו שאלה שעשויה להישאל ע"י כל מי ששרד אחרי אסון שבו נספו רבים. למה אני? למה אני ולא הם, למה נשארתי? שאלה שאין עליה תשובה, זעקה שאין עליה מענה. השרירותיות והעדר ההיגיון, הגורל ומקומו של המזל, אלוהים והאדם בתוך המשוואה של החיים. חוסר התשובה, הפתרון וסגירת המעגל. חלק מהדברים הם פשוט כך. אלו שאלות וסיטואציות שאנחנו מתמודדים איתן גם בעידן הנוכחי, בחיינו האישיים, המקצועיים והחברתיים.
אל תוך שאלת הגורל הזו שרבבו היוצרים גם נקודת מבט נוספת – היעדר הפרידה מהקרובים ביותר, משפחה, קרובים ואהובים. אותה זעקה שאין עליה מענה, אותו סיפור שאין לו סוף. מחשבות על גורל וגעגועים יוצרים את הטראומה.
גרינברג תרגם את השיר לבלדת סול אמוציונאלית, שר אותו חספוס ובעוצמה, במנעד שבין עגמומיות לדרמה. המוסיקה אינה מייחדת אותו דווקא לטראומת השואה ול"זיכרון בסלון". תהליך היצירה לא כיוון אותו לאיזשהו ניואנס מייחד. גרינברג נשאר קרוב אל עצמו, לסגנונו, נגינת הפסנתר המלווה, שירת הנשמה המצוינת. את החיבור יעשו המתכנסים ב"זיכרון בסלון".
*** הסינגל 'למה אני' הינו חלק מפרויקט פסקול שלישי של זיכרון בסלון שמטרתו לחבר את הדור הצעיר לזיכרון השואה ולהבטיח כי הסיפורים ימשיכו לעבור מדור לדור.
תמיר גרינברג למה אני פסקול שלישי
למה אני / למה נשארתי/ כמה אני דפוק/ למה אותי/ למה לא קל לי/ לחיות שאותם לקחו
אני מביט אל על/ ומסתכל אל תוך שמיים כחולים/ עם דם על הבגדים/ ואין בי שום דבר
זו רק קליפה, אני חלול מבפנים/ דמעות על הפנים
למה אני/ למה נשארתי/ למה אני/ למה אני/ עדיין עם פצע/ בוער מבפנים חשוף
למרות השנים/ אוחזת כל רגע/ ידה של אמי/ אף פעם לא נפרדתי/ וגם לא אפרד
אז למה אני/ למה נשארתי/ למה אני
