נזכרתי בגרסה של יוסי בנאי לשירו של יהודה עמיחי. ההשוואה כמובן מתבקשת: איזה לחן ואיזה ביצוע קרובים יותר לעומק המשמעות של השיר ולרוחו? השיר נפתח במטפורה הלקוחה מהנוף: רכבת ובצידה הר שרואים בו שכבות, זו על זו. מכאן – מעבר ליחסים שביניהם. בכל בית הוא החכם אומר לה – “אמרתי לך שיהיה כך – ולא האמנת”. היא אינה מוכנה לקבל את החיים כפי שהם, כפי שהוא רואה אותם, אבל כשמגיע הסוף, כשמגיעים לגבול שאין עוד אהבה – יש רק מוות. המוות אינו מוזכר במילה בשיר, אבל הירח שעבד קשה בלילה וניסה לטשטש ניגודים בין מים ודם – מעיד על קיומו (של המוות). גם השורות האחרונות של השיר – השער הנעול, הילדים שהלכו הביתה, החשמל שכבה הן מטפורות של סוף. אם לחזור מהסוף להתחלה: השכבות המונחות בקשת זו על זו. הן עדות למשהו שהיה ואיננו עוד.
יוסי בנאי בגרסה שלו – יותר מספר מרוחו של המשורר בטון אפל ונואש, ולכן המוות אצלו יותר מוחשי. אצל חנן יובל המוות הופך להיות יותר נוח במנגינה ובקצב שמזכירם מוזיקת קאנטרי. אין אצלו תחושת דכדוך אלא יותר קבלת הדין והמציאות, כמו אומר – אלה החיים. הוא פחות מספר ויותר מתאר בפרספקטיבה של המתבונן. המוסיקה המינורית מייצרת ליוסי בנאי קרקע להבעת תובנת הגזירה. בנאי מלחש בטון נמוך אפל, בעיבוד מינימליסטי של צליל מיתר וקולות שמימיים, כאילו הסינגר פוגש את הסונגרייטר לסיעור מוחות-רגשות בנוסח לאונרד כהן. עולמות שונים לחלוטין. אם להתחבר יותר לרוח המשורר, אני בוחר בבנאי למרות היותו פחות מוזיקלי.
לְיַד הָרַכֶּבֶת רָאִינוּ שְׁכָבוֹת בָּהָר,
זוֹ עַל זוֹ, קְדוּמוֹת, קֶשֶׁת עַל קֶשֶׁת,
גַּם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה כָּךְ, אוּלַי מָחָר,
יַחְדָו, צְמוּדִים, וְגָבֹהָ מֵעָל – הַדֶּשֶׁא.
אָמַרְתִי לָךְ שֶׁיִהְיֶה כָּךְ – וְלֹא הֶאֱמַנְתְּ.
כָּל הַלַּילָה עָמַל הַיָּרֵחַ כִּמְטֹרָף
וְטִשְׁטֵשׁ נִגּוּדִים וּסְתִירוֹת וְהִרְגִּיעַ דָּם וָמַיִם.
יַלְדָּתִי, אֵין עוֹד הֶבְדֵּל עַכְשָו,
כְּדִין כָּל הָעוֹלָם הוּא דִין הַשְּנַים.
אָמַרְתִּי לָךְ שֶיִּהְיֶה כָּך – וְלֹא הֶאֱמַנְתַּ.
הַפְּתִילִיָה וְהַסִּיר שֶׁעָלֶיהָ – בְּנַחַת
מָה אִכְפַּת לִשְנֵיהֶם, הֵם זֶה לָזֶה רוֹחֲשִׁים,
גַּם אֲנַחְנוּ עוֹד נִהְיֶה כָּךְ בְּיַחַד,
אדוּמִּים וְחַמִּים וְאֶחָד בַּשֵנִי לוֹחֲשִים.
אָמַרְתִּי לָךְ שֶיִהְיֶה כָּך –וְלֹא הֶאֱמַנְתְּ.
יֵשׁ בָּנוּ נְגִינָה וְאַין בָּנוּ דֵּי רַעַם.
מָתַי סוֹף-סוֹף נִלְמַד לִהְיוֹת קָשִׁים?
הַכְּפִירִים, נַעֲרָה, אֵינָם רְעֵבִים אַף פַּעַם,
רַק צַדִּיקִים וּכְבָשִׂים רְעֵבִים וְרָשִׁים.
אָמַרְתִּי לָךְ שֶיִהְיֶה כָּך – וְלֹא הֶאֱמַנְתְּ.
רְאִי, אַהֲבָתֵנוּ הִיא עַכְשָו בְּלִי גְבוּל,
וְהִגַעְנוּ לַגְּבוּל שֶאֵין בּוֹ אַהֲבָה.
הַשוֹמְרִים אָמְרוּ סִסְמָתָם וְהַשַׁעַר נָעוּל,
הַיְלָדִים הָלְכוּ הַבֹּיְתָה,הַחַֹשְׁמַל כָּבּה.
אָמַרְתִּי לָךְ שֶיִהְיֶה כָּך – וְלֹא הֶאֱמַנְתְּ.
