איך להפוך כאב ליצירה? תקשיבו ל"אנשי הגשם", השיר שמסיים את האלבום הקצר. זה ה"מסמך" המוזיקלי החזק ביותר שיוצא מהאלבום, חשבון נפש של אביב מול אבא יהונתן מנקודת מבטו נכון לעכשיו, בגיל 51. תוגת צערו במנגינה מופלאה, בשיר שיש בו התפקחות, חרטה וגעגוע עז. "אני מתגעגע/ אם היית רק יודע היית מאושר/ לא הערכתי את הרגע/ עכשיו אני שוקע/ באבל מאוחר".
הכאב גורם לאביב לשאול שאלות על החיים, על המוות, על אהבה ואובדנה. תהליך החקירה עטוף בתחושות געגועים לעבר.
גפן לא ממציא את עצמו מחדש. לא מפתיע במשהו אלטרנטיבי. מהשיר הפותח "את לא רואה" זהו הרוקר שעובר שינוי מנטלי, המרוכך, הרגיש והמרוגש, שמעלה על מסלול פופ אמצע דרך את הנרטיבים שלו – גם על יחסים בנתק. כואב ככל שיהיה, זה הופך גשר בין חוויות פנימיות לאמפתיה אנושית רחבה.
פוליטי? ב"ארץ הפוכה" מנסה גפן "שיר מחאה" על כך שגנבו לו את המדינה, אבל לא את הדגל. נאיביות היא תכונה שמאפיינת שירי מחאה של פעם. כאלה שעסקו בנושאים חברתיים ופוליטיים מורכבים. הם עשו זאת לעיתים באופן רומנטי מדי. השיר הנוגה המאוד "אביב גפני" ניחן במהלך ההרמוני המוכר שלו, מחזיר לימי התום ההם.
גפן נשען יותר על נוסטלגיה לזמנים שבהם מחאה חברתית הייתה כביכול “טהורה” או “חזקה יותר” (כמו שנות ה-60), אך אינו מתמודד עם המורכבות של חיים בארץ, שבה השכול והמלחמות נוכחים כמעט כל הזמן, במתח בין תקווה לשלום, ובין תחושת אובדן, בין שאיפה חזקה בקרב רוב הציבור בישראל להשיג שלום, ביטחון ויציבות ובין מצב ביטחוני קשה, שימשיך להיות חלק מהמציאות הישראלית. את אביב גפן המורכבות הזו פחות מעניינת. .מוזיקלית, הוא נמצא באזור של פופ עגול ונוגה. יותר מתגעגע מאשר מתיימר לשמש קטליזטור במגמת מחאה נוקבת לשינוי משמעותי במקום בו אנו חיים.
העבר הטראומטי ("ילדות שלא הייתה לי") בשיר בעל כותרת לא מוצלחת "היסטוריה של תאונות"- חוזר אליו בקצב נוח בעיבוד כלי מיתר עוטפים בטון שירה קודר אך מפויס. גפן ממשיך להשתמש בילדותו כמשען פסיכולוגי על עצמו, אבל כבר ניכרים במגמה הזו ניכרים בו סימני שחיקה.
עבר פחות טראומטי קיים ב"טאבה", געגועים לימי ילדות על חוף ים סוף, ואיך זה ללכת לאיבוד בתוך "העשן של ההורים", מסרי השלום ונלסון עם "הזקן ושרשרת של שן כריש", פופ טוב, עטוף בתזמור מרוכך, שמבטא מהות נוסטלגית.
באותה רוח – "שבור ומחובר" -געגועים לנעורים המתרחקים – על היפה והעצוב שבהם. מנגינה-הרמוניה ועיבוד בנוסחי שירים ישראלים אולד סקול המשקפים את התחושה לעומק.
ב"זמן לרומן" קובל גפן אביב גפן שאפילו, מעריצה לשעבר, "ילדת אור הירח", שרוצה להתחיל איתו בתירוץ שהיא ובעלה "כבר לא מסתדרים" – כבר לא עושה לו את זה. כבר אין חשק לסטוצים ולכל הבלגן שכרוך בבגידות וכו'. הקיצר – "רומן" חדש ממנו והלאה.
מה רצה גפן? שנזדהה אתו במאבקו האישי לדלג על רומנים מזדמנים, כי אין לו כוח וראש לרומן חדש, ובמילים פשוטות – זה הסיפור שלו נכון לעכשיו?! חיים קשים? לא מיוחד, לא מעניין, לא מקורי.
המוסיקה – פולק סיפורי סטייל מיושן, קו מלודי פונקציונאלי, קצב טיפוסי לז'אנר הזה, שירת רגש שלא גרם לי להשתתף בצערו בסיפור הזה, כאילו זה בנפשו נכון לעכשיו, מה שכן חשתי ב"אנשי הגשם" שמכיל את כל מורכבותו טקסטואלית ומוזיקלית. כאן זהו גפן שנוגע, מגיע ומחלחל.
אביב גפן היסטוריה של תאונות – "אנשי הגשם"
