ניכנס אל נבכי נפשו של אביתר בנאי. הוא שר את שהוא חש. מצב רוח חורפי מאוד. עננים שחורים. מחר יותר מסוכן מאתמול. טון קודר. נוגה ומפוקח. "הכי מבהיל שממשיכים רגיל", הוא שר, משפט שאפשר לפרשן בקונטקסט של אמירה פוליטית. אבל אביתר בנאי אינו יצור פוליטי. הוא בוחן קודם כל את ליבו וכליותיו. הוא מבקש חבל הצלה – באזורים הכי אישיים שלו, באימות אהבתה של הנמענת אליו, כי איזשהו ספק מכרסם – "האם יש מה לאהוב בי".
אביתר בנאי עצוב מאוד. שירתו עטופה במעטה מלנכולי, אבל הטון אינו דיכאוני. העצבות מגיעה מאזורים של תחושת אדם שמייחל לסוף, טוב, שמנסה להיאחז בינתיים במה שיש לו, ומה שיש לו זה לא מעט. ועדיין הזעקה לקראת סיום – "תמיד לפני גשם יש עננים שחורים" היא התפרצות נואשת שמשדרת חרדה. אבדן תקווה או החייאתה. גשם זלעפות הרסני, או גשם ברכה?
המוסיקה המינורית היא אולטרא סאונד. בנאי שר את שהוא חש בדיוק אופטימאלי. ההפקה המוסיקלית רשמה את גלי הקול הפנימיים ועטפה אותו בצליל כמו הזייתי, חוברת למה שהוא חש, לספירה המאוד אישית שלו, לתחושה שמחלחלת ומצמררת.
*** אביתר בנאי מספר: "בחורף שעבר ישבנו תמיר מוסקט ואני באולפן שלו. זו הייתה חוויה חדשה בשבילי. תמיר הוא מוזיקאי כביר בעיני. חריף ומדויק. אנחנו בני אותו גיל, והמפגש אתו היה מפרה ומרגש. האלבום שלי קורם עור וגידים אט אט.השיר, שיוצא עכשיו הוא כמו אולטרסאונד באמצע ההיריון. מתי תתרחש הלידה רק ה' יודע. אני מרגיש שהשיר הזה מתאים לימים האלה שלנו. לימים האלה שלי. הכל סגור ומכווץ. רועש ודוחק. מסוכן ומוזר. מאוד. אבל אני גם מרגיש שבפנים, עמוק, פועם לב. עדיין. אני מנסה לשמוע את עצמי אבל אני לא כל כך מצליח. מרחוק אני שומע את הקול של האמונה שפועם בתוכי. ואני הולך לקראתו.אני מנסה לספר על זה לכולם, אבל אפילו אני את עצמי בקושי שומע. אני מחזיק חזק ביד של אהובתי. והיא מחזיקה בידי. יש פה כאוס נורא. אולי דווקא בגלל זה יש גם הזדמנות לאהבה. ואולי יותר מתמיד, משהו חדש מתקרב. חיים חדשים זורמים בעורקים. יש הרגשה של חושך וסוף. יש גם הרגשה של אור אין סוף."
חושך כבד לא רואים אופק/ חושך סמיך אי אפשר לזוז/ הכי מבהיל שממשיכים רגיל/ שדה קוצים ילדים רצים
מחר יותר מסוכן מאתמול/ כל לילה יותר מוזר מהיום/ האם באמת תאהבי אותי/ האם יש מה לאהוב בי
עיני בוהות דמיון פרוע/ מיליון תמונות צרובות בלב/ אם תאהבי אותי תצילי את חיי/ אני סגור
עולם לבד
תראי, תראי בי מה שיש/ תראי בי את האין/ תראי בי אין סוף
נוסעים ברכבת רעש נורא/ את לא שומעת שאני לוחש לך תודה/ נקודה של אור בלב של אבן/ אני ישן וליבי ער
תאמיני בי תראי בי את הטוב/ אין בי כלום רק לאהוב/ הבל עולה מהכביש הרותח/ אני יחף מלא בחול
תראי, תראי בי מה שיש/ תראי בי את האין/ תראי בי אין סוף
תמיד לפני הגשם / יש עננים שחורים/ ומה שמסתתר פה/ עוד רגע נגלה
צילומי סטילס: מרגלית חרסונסקי
בימוי קליפ: אסף אסולין צילום: זיו ברקוביץ'
4 Responses
ותודה על שאר דבריך:)
ההפך. כל השיר מדבר על העננים השחורים שמלווים את חייו והמציאות שבו הוא חי, ואילו השיר נגמר בקריאה גדולה של אופטימיות ותקווה> שאחרי כל העננים השחורים הללו יבוא גשם- גשם שיביא איתו שפע וברכה, גשם שיצמיח דברים חדשים ויביא יופי לעולם. והקריאה הזו היא לא אפשרות או משאלה- אלא היא קריאה- קריאה של ידיעה בטוחה שנפתחת במילה "תמיד"!! אין סיכוי שלא!! העננים השחורים הללו יביאו איתם את כל הגשם המבורך הזה! אני יודע את זה וזה מה שעוזר לי להתמודד במצב הנוכחי של העננים השחורים. זה מה שמעניק לי תקווה ומחזק אותי. כל השיר שקט ומינורי, אך הקריאה הגדולה בסוף- היא הלב הפועם של השיר הזה.
מי שהיה בהופעות של אביתר יודע שהוא מדבר על הנושא הזה הרבה.
זה גם מוטיב חוזר בשירים שלו: "לילה>כיום יאיר", "יומנים נשרפים>אותיות פורחות באוויר" ועוד ועוד..
היי גולנצ'יק,
אני מתייחס לטקסט. הואיל והטקס משדר משמעות כפולה בשני משורים מקבילים, לכול אורכו, גם לגשם , שיבוא בעקבות העננים הקודרים יש כפל משמעות. מכיוון, שאין אנו יכולים לחזותו, אנו נסמכים על 2 אופציות: א. זו שהעלית. ב. עננים שחורים יכולים להוביל גם לשיטפונות הרסניים. מכאן אני מסיק את דברי מהטון הנואש בביצוע.
אהבתי את הדברים שכתבת, אבל לגבי דבריך בסיום:
"ועדיין הזעקה לקראת סיום – "תמיד לפני גשם יש עננים שחורים" היא התפרצות נואשת שמשדרת חרדה, אולי אף אובדן תקווה."
נראה לי בדיוק הפוך:
הזעקה לקראת הסיום נאחזת בתקווה, לא כי הוא רואה אותה עכשיו, אלא כי הוא יודע ש'לפני הגשם יש עננים שחורים'. הגשם במובן של שפע, של ברכה, של חיבור בין שמיים לארץ שמביא חיים לעולם.
בדומה לשירו של שלום חנוך 'הולך נגד הרוח' ששר: '… תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר'
לכן הוא מסיים:
תמיד לפני הגשם
יש עננים שחורים
ומה שמסתתר פה
אנחנו נגלה
אנחנו נגלה זאת למרות שזה מסתתר כעת.