2022. כן, אנחנו ב-2022. על השיר שפותח את האוסף – Love Is Many Splendored Thing כתוב – שנת 1955. שישים ושבע שנים כבר עברו, וכשאני שומע את "ארבעת האסים" (The Four Aces), אני חוטף שבץ לב נוסטלגי. האסים האלה יחזירו אותנו  לפיפטיז גם בהמשך עם שיר לא פחות מכניע כ"אשה מאוהבת" (1955)
שם האוסף מ-2008 מטעה. אלה לא רק שירים החמישים. זה אוסף שירי אהבה מכל מיני זמנים, גם מהארבעים. קחו למשל את ה"אניברסרי סונג" ששר אל ג'ולסון האגדי בקול מדהים. השנה: 1946.
שבי ירושלמי שהגה, בחר וערך יחד עם אבינועם קונייבסקי כותב בהקדמה – "אוסף שמייצג את התקופה שבה לדעת רבים נכתבה המוסיקה הטובה ביותר" – משפט מעורפל, כי לא ברור אם הוא מדבר על "נער על הדולפין" של 1965 המרגש ששרה ג'ולי לונדון או על "עגילי זהב" שיר של פגי לי מ-1947, על "חיוך מסויים" ששר ג'וני מתיס בשיר מ-1958 או על "ראמונה" של לואיס ארמסטרונג, "סחלבים באור הירח" של הפלטרס מ-1953. הפלטרס – "עשן חודר לעיניך" ו-The Wonder of You של ריי פיטרסון  מ-1959. האם התכוון לסגנון ג'אז או פופ, בלוז, ואלס?

ועוד כותב ירושלמי "השתדלתי לשמור על האווירה והסגנון המייחדים את התקופה". זה מעניין – איך שומרים על האווירה של התקופה באוסף של שירים. התנסחות אינה הצד החזק של ירושלמי. אבל בחירת השירים – נהדרת.

אני מוכן להסכים שהאוסף מתמקד בשירים רומנטיים, מלודיים להחריד, קלילים ושמאלציים, אחדים נכתבו לסרטים ומחזות זמר. The Music Played של מט מונרו מ-1968 הוא סלואו רומנטי ממיס גם היום. "ענוג הוא הלילה" של אנדי ויליאמס מ-1962 מציף בתחושות נוסטלגיים הורסים.

אני מוכן להסכים שבארבעים, החמישים והשישים כתבו אחרת.  אבל המוסיקה הטובה ביותר, אם בכלל אפשר להגדירה, אינה נמצאת דווקא באוסף הזה, שאמנם הורג ברכותו ובנוסטלגיותו, אבל אינו המוסיקה הטובה ביותר.
אין בקביעה זו כדי לפגוע כהוא זה בהנאה הנוסטלגית הצרופה המציפה אותי בהאזנה לרוב השירים כאן. אני בטוח שהיא תעורר אצל רבים דפיקות לב נוסטלגיות, תחזיר את העשן ההוא לעיניהם, תגרום להם להתאהב מחדש ב"אנסטסיה" של פט בון.

בתמונות: ארבעת האסים, פט בון, אנדי ויליאמס, מט מונרו. וידאו: הפלטרס – "עשן חודר לעינייך"

ארבעת האסים – Love Is Many Splendored Things
ג'וני מאתיס – A certain Smile