טענה רווחת: הסיבה שרוב האנשים מעדיפים סגנון מוסיקלי הוא הקשר הדורי שלהם עם המוסיקה. המוסיקה שחווים בין הגילאים 10 ל -25 מסתיימת ביצירת רשימת זהב אישית. בתוך 15 שנים, רבים ימשכו לכיוונים אחרים – אמנים, שירים וסגנונות שונים. זה תלוי בגיל, באישיות, מעמד חברתי. יש נוסטלגיקנים שינעלו על השירים שהם גדלו עליהם. כותב שורות אלה לא לגמרי משוחרר מנוסטלגיה. שנות השישים – בעיקר עושות לו את זה, גם שנות השבעים על להקות הרוק הכבד שלהן. לא אובססיבי לעשור מסוים.
מה מיוחד בשירי שנות השמונים? האם בכלל ניתן להעריך מוסיקה של עשור? קחו את "כוח האהבה" של ג'ניפר ראש באוסף החדש של ה-80. למה שנשייך את המלודרמה הזו דווקא לשמונים? אמנים שונים מנסים להיות מלודיים בדרכים ייחודיות, במקצבים ייחודיים. בילי ג'ואל מצוין ב – We Didn't Start the Fire. אם סקרנות מחודשת בשירי השמונים – אז השיר הזה עדיף בעיני על Eye Of The Tiger של Survior. יש כאלה שיטענו שהשמונים היו השנים הגרועות בתולדות הרוק., טענה שלא תידחה על הסף. .
האוסף הזה בפירוש לא מחפש את המוסיקה האחרת של השמונים. בדרך כלל – להיטי המצעדים של אותה תקופה. הפאנקי של Living In America בקולו הצרחני של ג'יימס בראון לאו דווקא מייצג את השמונים. הוא שייך יותר לשבעים. RUN-DMC feat. Aerosmith בשיר Walk This Way הוא יציר כלאיים שאינו מתקשר דווקא לאייטיז.
מה מחבר באוסף הכפול בין אייר סופליי לפול סיימון, לוואהם, לבוני טיילר, למייקל ג'קסון, לפול יאנג, לדולי פרטון, לאלאן פרסונז פרוג'קט, לויטני יוסטון ולאדמה רוח ואש? ממש –כלום. אם השמונים מאופיינים למשל בגל הסינת' פופ או הניו-וייב – האוסף הזה אינו מתמקד באחד משניהם – אלא בלהיטים. אלה אינם מאפיינים מגמות של עשור, אלא את מה שהשמיעו הכי הרבה בתחנות המייינסטרים. אם יש איזשהו ייחוד למוסיקה של השמונים, שהיא פנתה לכל גיל, לכל הטעמים. נגישה, קליטה. אבל את הדברים האלה אפשר לומר גם על שירי השישים-שבעים-תשעים. לא?
Forever 80's אוסף Michael Jackson – Billie Jean
