עצים משירים את עליהם, הערבים מתחילים להתקרר, ומדי פעם השמיים מטפטפים עלינו. הקיץ הישראלי הארוך, הלוהט והמייגע נראה לעיתים כאילו מסרב להיגמר, אבל עכשיו הסתיו עושה תנועות מסוימות שהוא כאן להחליף את הקיץ. כנראה אצטער בימים הקרובים על הקביעה הזו. הרי יגיעו עוד שרבים עם גשם ובלי גשם.
הכמיהה למשבי רוח קרירים מגיעה בימים של חגים, חשבון נפש, התחלות חדשות. אולי מוסיקה לכבוד הסתיו תביא אותו יותר מהר.
הגוגל מוביל הישר ל"הביאו את הסתיו" הנפלא של "איפה הילד" מתוך האלבום "מסעותי עם עצמי", ואני מצאתי שי נפלא על הסתיו ששרה חוה אלברשטיין – "הסתיו שלי הוא שיר אחר" (מילים: יוסף נצר לחן: חיים ברקני) עם תזמורת ה'אז הישראלית בעיבוד רון אלמוג. חוה מתחברת לנופים שהפעימו אותה ועדיין מפעימים, כשהם נמצאים בשירים של מלחין כמו חיים ברקני. לא רק זה: היא הקליטה את השיר בתזמור ובעיבוד של תזמורת ביג בנד, ממש כמו איזה סטנדרט בנוסחים שהקליטו פעם, מה שמעניק לשיר מרחב מחיה נדיב, שיש בו קורטוב של געגועים לשירים של פעם, לא במובן של "שירי ארץ ישראל" אלא לתזמורים האלה רחבי הלב בעלי המגע הג'אזי של מעבדים כמו משה וילנסקי.
הביאו את הסתיו – מילים
תל אביב מתנמנמת בחום/ לשפת הים התיכון/ עצלה, לא כל כך יפה/ מתי כבר אוקטובר יבוא/ ורוחות מערב בחובו/ ונוכל לשוב להתכרבל בשמיכה/ הביאו את הסתיו, שלכת/ וליבנו האטום והקר/ יתרחב וינשום/ הביאו את הסתיו/ נתרפק עליו/ עלים יסתחררו ברחובות/ יהיה געגוע/ תל אביב התהפכה על גבה/ היא הייתה לי סיפור אהבה/ בסוף גיליתי שהיא פרוצה/ מותר להיות עצוב/ נעים לי…
הביאו את הסתיו – איפה הילד
חמי רודנר שכתב את המילים סיפר כי השיר הזה הגיע במקור מלחן שאסף שריג הביא לו. זה שיר של התפכחות וגעגוע למשהו שלא נמצא כאן (בת"א). את ההשראה קיבל מעלי מוהר, שהיו לו המון אהבה וגעגועים לת"א של פעם. בשבילו, כילד מהקיבוץ, ת"א נראתה תמיד כמו סוג של גן עדן. רק כשהגיע אליה גילה, שיש פה עיר מלוכלכת ומיוזעת, כל הדברים האלה שכולנו יודעים עליה, אבל איכשהו לא גורמים לנו לא לאהוב אותה. רודנר הצליח לחשוף תחושות כלפי העיר תל אביב אפרופו הסתיו.
זה השיר המסיים את האוסף "הביאו את הסתיו" ששלפתי ממדף האוספים הישראלים. בניגוד לרוח הסקפטית הנושבת ממנו, רוב השירים כאן משיבים בעיקר רוח סתיו נוסטלגית. אין לי בעיה עם התרפקות, אבל מ-21 השירים הנוגעים בסתיו או בסוף הקיץ, הבחירות-העדפות שלי הן שירים שמשלבים התרפקות עם איזשהו נרטיב. קחו את "כל עוד" של עלי מוהר ויוני רכטר.
ילד הולך לו ברחוב/בבוקר בהיר של תשרי/אל בית הספר שוב יוצאים הילדים
גבר הולך אחריו/ משגיח רואה — לא — נראה/ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה
איך עוד שנה פה נפתחת/כמו כל שנה, בסתיו/איך בן הולך לו לבד/ואב בעקבותיו
גבר רואה בחשאי/איך בנו נכנס לכיתה/גבר עומד כמו ילד שנשאר בחוץ/וכבר שרים שם בפנים
שיר של שנה חדשה/הו איך הכל מתחיל פה שוב מהתחלה
שוב הם שרים על הגשם/שוב הם שרים על סתיו/ועל הלוח עולות שוב אותיות הכתב
גבר באמצע הבוקר/גבר בלב חייו/על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב/והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו/הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו
אך הילדים עוד שרים/שיר על יורה וחצב,/וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:/גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,/גם אם אפול פתאום/יאמר לבי שירה
כל עוד עולה הבוקר/כל עוד נכתב הלוח/כל עוד הולך לו בן/ואב בעקבותיו/כל עוד שרים הילדים/על שנה חדשה/כל עוד הכל מתחיל פה שוב מהתחלה
כל עוד הים מתעורר/כל עוד הרוח עולה/כל עוד על שחור הלוח/ תתנוסס מילה
עלי מוהר סיפר בזמנו, כי ליוני רכטר היה מהלך מוסיקלי בלי הפסקות. הוא (יוני) אף סיפר לו (לעלי) שהיה לו חלום, בו ילד הולך ברחוב, ומרגיש כאילו מישהו עוקב אחריו, מעין תחושה של משהו מפחיד. "חשבתי שכל השיר יהיה מהלך אחד, בלי הפסקה. יוני מתישהו שבר (המעבר אחרי "ואב בעקבותיו"). ליוני בא גם הרעיון של "אלף, בית, גימל". זה העושר של הקווים המוסיקליים שיוני מסוגל להוסיף, בעוד אצלי יש את הדבר הזה שהולך קדימה, עם המנגינה. יוני דמיין את הילד שהולך ברחוב וגבר הולך אחריו, אבל הגבר נהיה אבא. ופתאום השיר נהיה מאוד אישי"
הגבר נהיה אבא. ונולד שיר נפלא. כמו רבים מלחניו של רכטר – לא שייך לזמן, לא חובר אל אופנה, אבל נשאר על פני האדמה, הטון המתפעם, מעט נוגה, תרצו – נוסך תחושה נוסטלגית, ממשיך להתנגן כמו רוח חמה מן העבר. פזמון במיטבו. המוסיקה שמוסיפה מימד עומק למילים. לסיפור. זהו הסתיו הנצחי שלי.
התזמור שעשה שמעון כהן ל"סתיו" של אסתר עופרים (אברהם חלפי/ משה וילנסקי) מוסיף לשיר את אווירת העצבות הנסוכה עליו המבטאת את סופה של האהבה.
עייפים ולאים בגנים הצללים/ והכל כה דומם, נעתקו המילים/ כבר איננו אוהב, האחד שאהב -/ סתיו…סתיו…סתיו…
האקורדיון שמלווה את "רוח סתיו" בביצוע להקת הנח"ל בצלילים של יוחנן זראי משיב רוח תוגה במילות השיר: "לך ערירי בליל העיר/ הבט לרו חפש כוכב/ מותר מתר גם לצעיר/ להיות טיפה זקן בסתיו".
את הסתיו שלי מביא גם – "רוח סתיו" של גרי אקשטיין (מילים-לחן-ביצוע). הסתיו נמצא בו. גם התחושות שמתעוררות ("רוח סתיו הבהירה מחשבות") , גם השפה הפשוטה הנקייה, הנכונה.
רוח סתיו אל החלון הביאה חזיונות/ של ימים קרים ושל שלכת/ ובבית שוב האף דבק לזגוגיות/ וחשוון דוחק חומו של קיץ.
וכעלה נידף ברוח/ כך דואות המחשבות/ אל שמש בחופשה/ ועל ירח שכבה בחורף/ ואילן קטן שכוח/ משתופף בצל אביב
ורוח יגעה נושאת משא/ לעייפה עד האביב
רוח סתיו אל הדרכים הביאה הבטחות/ של ימים טובים עומדים בפתח/ ויונה תמימה נושאת ענף למזל טוב/ ושלמים שלווים פני השמים
ועוברת לה חולפת עוד עונה ועוד תקופה/ והעולם כמנהגו נוהג ומשתנה בתוך שבוע/ ואני עומד תמה מתקשה קצת להבין/ אבל אף פעם לא אדע, ולפני סיבה להאמין
רוח סתיו הבהירה מחשבות וזה לא די לה/ רוח סתיו עשתה שירות יפה…
ככה כותבים שיר להלחנה – טקסט לא מופרך, לא יומרני, לא סתמי, לא תפור למשהו. אחד השירים היותר מיוחדים-ייחודיים של אקשטיין שראוי, נדמה לי, להערכה מחודשת. מנגינה רומנטית שמצליחה לייצר את התחושה והאווירה.
תחושה אנטי רומנטית לחלוטין משדרת אסתר שמיר ב"אמצע ספטמבר" – "אומרים שסוף העולם מתקרב" – באספקטים סביבתיים ואישיים – "כל הקיץ הרקיע היה אדום מכאב/ מתחתחו האדמה בוערת" "ובינינו נכנס שיגעון ויוצא/ החיים משטים גם בנו". אצל שמיר הסתיו הממשמש ובא הוא קטליזטור לתחושות של כאב ופחד. הזמן ב"את לא באת" של רחל שפירא ואריק רודיך הוא הוא אמצעי להבעת תחושת ההחמצה והגעגועים ביחסים בינו לבינה בשירת איציק בכר.
שירי האוסף
חלב ודבש – אולי עוד קיץ
ריקה זראי – סופו של קיץ
החמציצים – שיר פרידה לקיץ
עפרה לזה – כל יום מתחילה שנה
יוני רכטר ואבנר קנר – כל עוד
שולי נתן – שירי תשרי
שלישיית המעפיל – אסיף (אסוף את המעשים)
אסתר שמיר – אמצע ספטמבר
איציק בכר – את לא באת
להקת הנח"ל – ארוח סתיו
אסתר עופרים – סתיו
שרה בדישי – סתיו בחלונות
אילנית – גן הסתיו
להקת מגפיים – סתיו לבן
חדוה ודוד – סתיו
גרי אקשטיין – רוח סתיו
איציק בכר – נכתב בסתיו
גלי עטרי – סתיו ישראלי
איפה הילד – הביאו את הסתיו.
