אני שומע את האוסף הזה שנים 22 שנים אחרי שיצא. יש משהו חזק בשירים הראשונים של יוצרי פופ מוכשרים. ברטרוספקטיבה – משהו שהם ככל הנראה לא מצליחים לחזור עליו. טובי הכותבים יודו בכך. ואצל "איפה הילד" – השירים היפים שייכים לתקופה ההיא, שנות השמונים, כששני קיבוצניקים, לשעבר מגבעת ברנר, מגיעים לעיר הגדולה ומחליטים לעשות פופ ורוק.
חמי רודנר זועק/צורח בדרמטיות את כאבי בדידותו: "הי מישהו שומע אותי". הבדידות במקרה הזה הוא חגיגת גיטרות. למעשה – חינגה רוקנרולית של חבר'ה שהגיעו מהלילה של הקיבוץ ללילה התל-אביבי מעורר את סערת תחושות הבדידות של רודנר למוסיקה של אסף שריג.
חומה המעיק של העיר הביא את רודנר לכתוב "הביאו את הסתיו" כדי ש"ליבנו הקר והאטום יתרחב וינשום" ו"תל-אביב התהפכה על גבה היא הייתה לי סיפור אהבה, בסוף גיליתי שהיא פרוצה". מטפורה יפה, מקצב מיד-טמפו, האקורדים הפשוטים שמשמשים בסיס למנגינה אולטימטיבית. גם "גלגל את החלום" עוסק במבוכיה של האהבה בסולם המינורי-עגמומי הפסיכודלי משהו של של חמי רודנר את אסף שריג.
האהבה מבוקשת – אבל מאכזבת ב"נפלת חזק" (מילים ולחן: חמי רודנר) מתחיל טון רכרוכי, שברירי, שיר תמים על האכזבה מאהבה הממכרת. מטפס לזעקה. "תודה שאתה לא שולט בחיים שלך" שר רודנר. מנגינה יפהפייה. דראמת פופ-רוק במיטבו. גם צליל המיתרים הקלאסי משתלב.
האהבה המאכזבת מהצד שלה כולל המניפולציה שקיימת בשם השיר – "רק בשביל לקבל חיבוק" – בדואט עם איגי וקסמן. וגם השיר הזה מכיל את תמצית התום שבכתיבה הראשונית האותנטית.
"אחד אלהים" של חמי רודנר הוא משירי הרוק הטובים של "איפה הילד", הפקת קצב יוצרת-מתח דרמטי של התרחשות, על האנשים הקטנים וצרי האופקים בעולמנו ששואלים "איך נפלו השמיים", כאשר מצב הקטסטרופה של מלחמה לא קונבנציונאלית נמצא לפתחם. עוד שיר שאני מגלה אותו מחדש – "מסיבת התה של עליזה" – הורדת הילוכים מדוושת הקצב, סרקזם חזק על אירוע חברתי.
"זוהי סדום" – חמי רודנר זועק בדרמטיות לעזר שכנגדו – בואי נברח מהעולם הנורא לפני שיהיה מאוחר. מהשירים הפחות חזקים באוסף. גם "איפה הרוח" – על מצוקת נפש שמובילה לשאלה "איפה הרוח"? הוא ניסיון נאיבי של רודנר שלא צלח. "אנחנו מתחתנים" – סיפור הצעת נישואין בנסיעה לניו-יורק, מושר בטון סרקסטי משהו, צליל פסיכודלי. שיר טוב, אם כי, נדמה לי, לא נמנה על רשימות החובה של "איפה הילד". כנ"ל "השדים הירוקים" – התפרעות די מיותרת של החבורה.
מה שמחזיר לרשימת המאסט ול"לבן בחלום שחור" – מנגינה שמתפתחת יפהפה, שירה הזויה משהו של רודנר – וגם הפעם על יחסים באירוניה – "אם תרצי אחזור, לבן בחלום שחור", וכאן הגיטרות תומכות חזק בזעקה האירונית של רודנר. אם ל"איפה הילד" יש מקום לגאוות יחידה – זהו הרוק הטעון הזה. ב"העצב שלה" – גיטרות שמצלצלות פופ רוק סיקסטיז (ביטלס) הרמוני – על אחת שנותרה עם כל הבלגנים שלה לבד מהזווית של מי שפעם אהב אותה ועכשיו נמצא רחוק. שיר שמתפתח מסעיר – מהיפים של "איפה הילד". וגם "מה עובר עלי" – וידוי של האוהב שהרס לה את החשק לחיות ועכשיו מתפרק ביאושו – "אל תשאלי מה שעובר עלי", מיד טמפו, ישר שמתפתח אל שיאי הדרמה ורודנר לוקח את שה לשם.
"איפה הילד" תיזכר לא דווקא כהרכב רוק מהפכני חריג, אלא כלהקה שעשתה אולי לראשונה פופ עברי שאינו נופל מהרבה קלסיקות תוצרת המערב. חמי רודנר ואסף שריג, יצרו מוסיקה שרובה עומדת במבחן הזמן. האוסף בשני מדיסקים (18 שירים פלוס 8 בונוס) מראה ש"איפה הילד" לא היתה להקה של תדמית רוקיסטית ופוזה. רודנר ושריג השתמשו בהרבה קלישאות פופיות, לפעמים בצורה הכי נאיבית, שבמקרים רבים הולידה שירים יפים, מהסוג שאפיין את הפופ המערבי של הסיקסטיז.
רודנר ידע להפוך גם קלישאות טקסט באנאליות כב"נפלת חזק" (האהבה היא כמו סם) לשירים שהמנגינות והביצועים האמוציונאליים הם העניין הדומיננטי, רוק אקוסטי משובח וצעקה רגשנית שמחלחלת. שירים כ"הביאו את הסתיו" מתאפיינים בדכדוך מלודי מחניף ובהרמוניות שנדיר לשמוע בפופ הישראלי, אותה ראשוניות כמעט קלאסית, מוצאים בשירים כ"העצב שלה", "לבן בחלום שחור" וב"מה שעובר עלי". אוסף שמכניס את "איפה הילד" לדפי ההסטוריה המקומית עם לא מעט נקודות זכות.
חמי רודנר – שירה, בס, אסף שריג – שירה גיטרות, שיף ערד – גיטרות, אסף מרוז – תופים
