"אנחנו חיים בעידן מטריד / אבל העולם נתן לי נשק בשבילך." גאי גארווי וחבורת "אלבו" חוזרים עם מוסיקה שפוסחת על קטגוריות, נעה בין אינדי פופ, פוסט-רוק ורוק מתקדם. מאז אלבום הבכורה שלהם מ-2001, Asleep in the Back, ההשוואות לקולדפליי ורדיוהד התפוגגו בהדרגה עם הרחבת הטווח המוזיקלי של הלהקה. האחים מארק וקרייג פוטר (גיטרה וקלידים, בהתאמה) והבסיסט פיט טרנר שומרים אמונים לגארווי כבר למעלה מ-30 שנה – התמדה שהוכיחה עצמה בכל עשרת האלבומים שהוציאו.
האלבום מאופיין בביטים ריקודיים, גיטרות מורכבות, צלילי נשיפה משדרגים, והקול האקרובטי כתמיד של הארווי. Elbow היא מחבורות האלטרנטיבה שממשיכה להמציא את עצמה מחדש אחרי כמעט 30 שנה מאז הקמתה.
אלבום מלא בהרהורים על הקיום האנושי כמו השיר הפותח "Things I've Been Telling Myself For Years", שמוצאת את הארווי מדמיין איך חייו היו נראים, אם הוא והלהקה היו נפרדים.שלו לקחת את הפרטים שוברי הלב לפעמים של החיים, ולהפוך אותם לפואטיקה רלוונטית.
בקליפ ל-'Lovers' Leap' (שיצא כסינגל). שבויים בהשראת המילים של גארווי, נחקר את הקסם שלנו מהתאהבות. בסרטון כולו בשחור-לבן, רואים אישה בחליפה לבנה וגבר בחליפה שחורה, כשכל אחד מהם מתרוצץ בטירוף בלילה ברחובות לונדון לפני שהם מתאחדים ומדלגים אל חלל השכחה. בהודעה לעיתונות, הסולן גארווי אומר ש"קפיצת האוהבים" נועד " להסיח את הדעת מהדברים הרעים שקורים בעולם".
בעוד שאלמנטים של פאנק ויורודיסקו מתגנבים פה ושם, שירים, במיוחד "Things I've Been Telling Myself for Years" ו-"Good Blood Mexico City", הם הרוק הכבד ביותר ביותר שהקבוצה הפיקה מזה שנים. השירים תמציתיים יותרה בהשוואה לשירים רבים של Elbow, ומשקפים את ההתרחקות ההדרגתי של הלהקה מהעיבודים בהשראת פרוג-רוק.
קראתי ביקורת האומרת שזה אולי האלבום הכי טוב שלהם מזה שנים – מאז The Seldom Seen Kid – ואחד מהתקליטים האלה שבהם אתה מגלה דברים חדשים בכל האזנה.
