אחרי Password, מוציא אלון אבוטבול שיר אווירה מסתורי יפהפה. הים הוא מוטיב בולט בשיריו של נתן יונתן. החופים משמשים מטפוריקה של הים והאדם ("ראיתי פעם חוף שנחל עזבו עם לב שבור של חול ואבן." – השיר "חופים") שירתו רחוקה בדרך כלל מן העירוניות ההומה של שירה מודרניסטית. המשותף: מראות הים, מראות המדבר ומוטיב הדרכים מגלמים כולם התפשטות מרחבית בלתי מוגבלת וחזרה נצחית. השאיפה אל האינסוף היא אחת השאיפות החזקות ביותר של יונתן, והוא משיג אותה דרך עיצוב המראות בשיר.
החוכמה בהלחנת שיריו שלא נכתבו להלחנה אינה בהתאמה אינטגרטיבית של המוסיקה לטקסט, אלא ביצירת סאבטקסט מוסיקלי המשתמש בצורה מרומזת במטפורות שבשיר. אבוטבול יוצא להפלגה משלו בשיר, ומייצר פנטזיה מסתורית-חלומית, התרחשות שיש בה שירה מהורהרת בשירתה של אליה ואמירה מדוברת שלו.
השיר מתורגם מוסיקלית למחשבות ולרגשות שלהם, סאבטקסט דרמטי שנמצא ממש מתחת לפני השטח של השיר, שמעניק לטקסט רובד מיוחד ומענין. ההפקה האלקטרונית הזכירה לי את המוסיקה עופר מאירי ב"מטרופולין" שנעטפה ברבדי אווירה מיוחדים. זה מה שקורה כאן, והתוצאה קסומה.
אלון אבוטבול & אליה תמיד לאורך החוף
תמיד לאורך החוף/ לפעמים מים לפעמים חול/ ותמיד תמיד רוחות מפריחות פירורי ים מלוחים
אומר לנפשו קר לי מאוחר לי/ מאין לוקחים כוחות/ להתחיל עכשיו לשחות/ מאין לוקחים כוחות
תמיד לאורך החוף/ לפעמים מים לפעמים חול/ ותמיד תמיד רוחות מפריחות פירורי ים מלוחים
תמיד לאורך החוף/ לפעמים מים לפעמים חול/ ותמיד תמיד רוחות מפריחות פירורי ים מלוחים
וגעגועיו מדמים לו מפרשים/ ואנחות פרידה מחופים אחרים/ והוא מלח בצי המשורר
מוקף זרמים קרים/ וזקנו רועד כמו קצף/ שיכור ומאוהב במונרכיה העתיקה של הים/ ובחולות הנודדים
ובעצב הנושב תמיד לאורך החוף
תמיד לאורך החוף/ לפעמים מים לפעמים חול/ ותמיד תמיד רוחות מפריחות פירורי ים מלוחים