"בני אנד דה ג'טס" שהוקלט בהופעה שר אלטון בפלצט צרחני לקול תשואות הקהל, נבחר לפתוח את האוסף. די מפתיע לפתוח דווקא בזה את הדה בסט אופ אלטון ג'ון, שחגג באלבום הזה יום הולדת 60. זה הראשון מתוך 18 קלאסיים מהקריירה של ג'ון, 12 מהם הגיעו לטופ טן במצעד הבריטי. האוסף אכן נשען על גדולי נבחרי השבעים שלו, שרק הזמן הראה כי הם נותרו ה"קלאסיים" שלו.  יש כאן כמה שירים שזכו לחיי נצח. Your Song היה אחד השירים היותר אהובים עלי (אי שם בשלהי השישים תחילת השבעים. למעשה –  השיר הכי שקט-מעודן של אלטון.

 Sacrifice ו – Candle In The Wind המלודיים להפליא לא איבדו מעוצמתם. פחות עושה לי אז זה Daniel שדי נשחק. Rocket Man  הוא עדין לטעמי אחד היפים-מרגשים של אלטון במיוחד במבנה שלו ובעיבוד לפסנתר ולקולות. אם לדרג את העדפותי אז נדמה לי ש – I Guess That's Why They Call It The Blues  נמצא באחד משלושת המקומות הראשונים. אני מתלבט בינו ובין Don't Let The Sun Go Down On Me  הבנוי לתלפיות כבלדה על אהבה נואשת, מטפס לשיאי הרגש, ואלטון כאן במיטבו. זוהי עדיין רומנטיקת שבעים במיטבה. סלואו שימשיך לרגש. עוד אחד שימשיך לרגש:  Goodbye Yellow Brick Road באמת אולטימטיבי. ורוקנ'רול? אין כמו Crocodile Rock, תמצית האהבה של אלטון לסגנון. שיר אחד חדש: Tinderbox. בלדה אלטונית טיפוסית. לא בטוח שהיא הולכת בעקבות ה-17 שלפניה.
ולפני שמתפזרים: חייבים להזכיר את ברני טאופין שכתב את מרבית המילים לשיריו. הם לא היו נולדים כאלה בלי הטאץ' שלו. ובשורה תחתונה: יכול להיות שחסר כאן להיט זה או אחר, אבל עם הרשימה הזו קשה להתווכח.

Elton John – Don't Let The Sun Go Down On Me