אחרי זעקת אהבתו הנכזבת ב"מיכל", השיר שהפך אותו לכוכב הבא, העליתי שאלה לאן המלודרמה הזו תוביל אותו. לפי "שדים בעיניים" אליאב זוהר נמצא פחות או יותר באותו מקום, מתרפק בכאב על העבר, מנסה להמריא מאותה נקודה של מפגש רגשני בין נימי הלב ומיתרי הקול.
בלדת הרוק מחזירה ל"שדים" מן העבר שעדיין מתרוצצים בו מאותם ימים של לילות ללא שינה שעדיין עושים לו טוב, אבל במצב הקיים זה פחות, ו"אם כבר ריקנות אז לפחות לכתוב" – דבריו של האמן שכמו אומר – נו טוב, בוא נתנחם בכך שהאמנות תציל ותמלא את החסר, סוג של מניפולציה יומרנית.
האמנות תציל מהתחושה המתעתעת של חוסר תחושה והעדר תכלית חווייתית כמו פעם. השדים האלה שחוזרים מחזירים את אליאב זוהר לסאגת הדרמה שממשיכה לנהל את המוסיקה שלו ואת ביצועיו הרגשניים. אחרי הפתיח הרגוע בליווי פונקציונאלי של גיטרה-בס-תופים, מנגינה מקורית אפקטיבית, מגיע אליאב לשיא הדרמה. כאן איבדתי אותו. במקום ללכת על הפנמה של כאב, הוא מחצין רגש, וכשהוא עולה על גדותיו, הוא יורד מהתדר הרגשי שלי. תחושה של חוזר לאותה נקודה ללא ניואנסים שיהפכו את המוסיקה שלו למיוחדת שלא לדבר על אטרקטיבית.
אליאב זוהר שדים בעיניים תסריט: תמר גורן צילום ועריכה: אבי בן זקן
הייתה לנו תקופה, מן חוצפה כזאת יפה/ היינו מסיימים כל יום על הרצפה
אתה היית משקר, לכולם ולי הרבה יותר/ הייתי מעביר שיחות בלי לדבר
חצי שנה עברה בינתיים, נשאר עוד טעם בשפתיים/ אם כבר ריקנות אז לפחות לכתוב
לקום אחר הצהריים/ עם שדים בעיניים/ תמיד זה עושה לי טוב
ואת כבר לא מתקשרת/ ולא מתעניינת/ האם זה עושה לי טוב
הייתה לנו תקופה, ממועדון להופעה/ סחבנו גם ימים לילות ללא שינה
אתה היית לי חבר ואז הכעס התגבר/ הפכת גם אותה לבן אדם אחר
כמעט שנה עברה בינתיים ושוב הגשם בשמיים/ אם כבר ריקנות אז לפחות לכתוב
לקום אחר הצהריים/ עם שדים בעיניים/ תמיד זה עושה לי טוב
ואת כבר לא מתקשרת/ ולא מתעניינת/ האם זה עושה לי טוב
טוב זה טוב זה טוב זה טוב לי/ טוב זה טוב זה טוב לא טוב לי/ טוב זה טוב זה טוב זה טוב
ואת כבר לא מתקשרת/ ולא מתעניינת/ האם זה עושה לי טוב/ טוב זה טוב זה טוב זה טוב לי
טוב זה טוב זה טוב לא טוב לי/ טוב זה טוב זה טוב זה טוב
