אלמוג טבקה משדר מצוקה נפשית – רואה הכל בשחור. אם תתחילו בקליפ אז האסון לא כזה גדול. הוא מלא אור בהיר וחיוכים מפה ועד ליפו וקפריסין (שם נערכו הצילומים). הדימוי העצמי הנמוך מול העזר שכנגדו משופע בצורה מוגזמת במטפורות מן הצומח. (שנת שמיטה, גבעולים, עלי כותרת, קוצים ורד). הפואטיקה הצמחונית מתמעטת בהמשך כשהוא שר על מודעותו ל"הרס עצמי", על מלחמתו בדמיון, ואז הוא בוחר בדימויים שדופים מלקסיקון מזג האוויר (גשם, מבול). יתר מטפוריקה אינה מעידה בהכרח על אסתטיקה שירית אותנטית. טבקה מכוון בסופו של שיר לביטחון שהוא שואב מהיחס של האהובה אליו, ואז הוא חוזר לצומח : הוא כולו קוצים, אבל היא רואה בו ורד. זה נשמע מיופייף, מלאכותי.
כאמור טון השירה המדוכדך והמנגינה הנוגה מנוגדים לרוח הקליפ. מה שמיוחד הוא החיבור בין פופ לראפ, בין רגש לאמירה. כאן טבקה נשמע קרוב לעצמו, למהות המוזיקלית שלו. השימוש באלקטרוניקה מעניק לשיר ממד קישוטי יפה.
אלמוג טבקה פרח שלי
אני רואה הכל באור שחור/ זה ממש דומה לחושך/ מגשש דרכי במזדרון/ לרוחב ולאורך
אני נשבע לך יקירתי/ זה כמעט חסר שליטה/ וכבר הרבה זמן לא פרחתי/ אולי אני בשנת שמיטה
אז איך אתן לך מהצוף/ אם אני רק עלי כותרת/ / ש גבעולים יפים בחוץ/ בכל גינה אחרת
אבל את בוחרת להשקות אותי/ באמונה עיוורת/ גם כשאני כולי קוצים/ את רואה בי ורד/ פרח שלי
ואת חיבקת ושוב נדקרת וזה כאב ואז חזרת/ כי הדמעות של יום ראשון קצת התייבשו עד יום שבת
ואת סולחת לי מהר הרבה לפני שזה עובר/ אולי זה כוח ההרגל אולי כואב להיזכר
כואב יותר להתבגר לראות שכלל לא השתנתי/ נשארתי הילד הזה עם כאב בחזה הכועס העייף הפתטי
עם יצר של הרס עצמי והרגל מגונה לכבות את כל מה שבוער בי/ נלחם בעצמי בדמיון בכל יום ומפסיד בכבוד בקרוב שהמצאתי ואת
רואה את הנשמה שלי מקילומטר/ ידעת מה שלומי גם כשעונה בסדר
את רואה לי את הגשם בעיניים/ אפשר להסתיר הכל אבל לא את השמיים
וכשמעונן אצלי אז אצלך יורד מבול/ זה לא הגשם הראשון של התסכול
הנשמה רוצה טיפול שלושים שנה היא בבלבול/ אומרים שיש רופא חכם בחו"ל רק תרים צלצול/ והוא שומע
אז איך אתן לך מהצוף/ אם אני רק עלי כותרת/ יש גבעולים יפים בחוץ/ בכל גינה אחרת
אבל את בוחרת להשקות אותי/ באמונה עיוורת/ גם כשאני כולי קוצים/ את רואה בי ורד/ פרח שלי
