חרדות (הפחד שמרחף) מנהלות את החיים כמו גם מחשבות אובססיביות (אלף ציפורים בראש), מאפילות על יפי הטבע. החיים, הם סוג של מלחמה בלתי נגמרת, בכל מלחמה, יש כמה חזיתות, והזירה הראשונה, היא הזירה שמתנהלת בתוכך.
אמילי קרפל שרה מתוך הקן שלה שנמצא בין מגדלים. העיר הגדולה אינה מקלה. המוסיקה היא סלואו סימטרי, הטון נשמע כמו תחושה הנובעת מהזיה. גם הצליל האלקטרוני. הזיה מוזיקלית היא מצב שבו אדם צלול מדווח על מוזיקה שמתנגנת בראשו, כאילו היא מגיעה ממקור חיצוני. כל זאת מבלי יכולת לשלוט בה, לשנותה או להחלישה.
קרפל מייצרת אווירה מוסיקלית מנותקת מהאדמה, הזיה שרושמת את לופ התנודות בין חרדות, יופי והישרדות. השירה נשמעת התפקחות באווירה פסיכדלית סהרורית. פופ ייחודי ומיוחד.
*** אמילי קרפל: "כתבתי את עם כנפיים שבורות, אחרי תקופה של דאגה, חרדה ואכזבה. שישה ימים לפני סגר הקורונה הראשון, בני שהיה אז בן 5, נפגע בתאונת פגע וברח ע״י רוכב קורקינט חשמלי. עד שהחלים הייתי שבורה ומודאגת. צרתי את העטיפה בהשראת בני, שאוהב לאסוף דברים מיוחדים ויוצר יש מאין. גזרתי מעיתונים, אספתי ענפים, פרחים, חוטים, סידרתי את הקן, וצילמתי. האימהות פתחה לי מרחב חדש ומרפא לילדה שבי והחזירה לי לחיים את העבודה עם הידיים״
אמילי קרפל קן
בֵּין מִגְדָּלִים בּוֹנָה לִי קֵן
כָּל הַבּוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים אַט מִתְמַלְּאִים
וְהַשְּׁקִיעָה יָפָה יוֹתֵר וְעַקְרַבִּים וטי-רקס, הַכֹּל…
רַק שֶׁהַפַּחַד מְרַחֵף מֵעָלֵי
מְשַׁתֵּק, חוֹנֵק אוֹתִי לְאַט
מִסְתַלְסֵל סְבִיב צַוָּארִי.
בֵּין מִגְדָּלִים בּוֹנָה לִי קֵן
כָּל הַבּוֹרוֹת אַט מִתְמַלְּאִים
וְהָעַקְרַבִּים וְהַיָּם, הַשְּׁקִיעָה, הַזְּרִיחָה, הַכֹּל יָפֶה יוֹתֵר.
בָּא לִי לְנַקּוֹת הַכֹּל
אָלֶף צִפּוֹרִים בָּרֹאשׁ
כָּל יוֹם מִלְחָמָה מְחַכָּה לִי בַּפִּנָּה
