נסיעות של פעם על כבישים מולידות  זכרונות וגעגועים. כשהיינו צעירים, הכל נראה אחרת. אמיר דדון שר על התרחשויות, שממרחק הזמן נראות ראשוניות, תמימות, אמיתיות, גם רומנטיות. יש כאן פרטים קונקרטיים: "באר שבע גיל עשרים", מרתף מוסיקה וגם השירים של "אהוד" שממלאים בתחושה של אושר ושמחה. הנסיעה ההיא עדיין נמשכת "בראש". האם המציאות של אז נראית יפה יותר מהמציאות של עכשיו? למעשה – מה סיבת הגעגועים האלה לנסיעות של פעם? על כך השיר אינו נוותן תשובות. במוסיקה יש מענה מסוים.
המוסיקה, הקצב, הטון המתכוון  מעלים למסלול הגעגועים. אמיר דדון חי לחלוטין את התחושה. הוא נמצא שם – ימים שחלמו לבנות בית משירים, כששיריו של אהוד היו השראה. דדון הוא זמר שמצליח להעביר שיר למגרש התחושתי הפרטי שלו, גם אם לא כתב אותו, ובשיר הזה הוא נשמע הסונגרייטר שחובר לסינגר הנוסטלגי. נשמע אותנטי להפליא.

אצלי בראש אנחנו עוד נוסעים/ באר שבע גיל עשרים/ במראה כבישים פתוחים
המכונית ההיא של ההורים
את מנסה לא לנקר/ קבענו מי שלא נוהג נשאר ער/ חושב הרבה ורק אז מדבר
עדיין ילד
אני חולם לבנות לנו בית משירים/ מכניס את כל הבטן, הילדה והשנים
כשאהוד שר כמה הייתי מאושר/ צלילים כמו מים/ נופלים מהשמים/ במדבר
אצלי בראש אנחנו עוד יושבים/ באר שבע גיל עשרים/ כולם פה על חצי מדים/ המרתף נראה טוב כשמנגנים
לא הכרנו את אותם שירים/ את עוד חיפשת את אלוהים/ לגעת ברדיו, שמישהו יקשיב/ הרגיש רחוק כמו נסיעה לתל-אביב
אני חולם לבנות לנו בית משירים/ מכניס את כל הבטן, הילדה והשנים/ כשאהוד שר כמה הייתי מאושר
צלילים כמו מים/ נופלים מהשמים/ במדבר/ אצלי בראש אנחנו עוד נוסעים/ באר שבע גיל עשרים…
לבנות לנו בית משירים…/ אצלי בראש אנחנו עוד נוסעים, נוסעים