אני מתבונן במפגש בין שלומי שבן ואסף אמדורסקי אחרי הארועים בכיכר רבין ומול בית ראש הממשלה. מי היה מאמין, שהאיש בעל החיוך המבוייש, יהיה הראשון מבין האמנים בעידן הקורונה, שירים קול צעקה מיליטנטי, ויהפוך לאקטיביסט זועם בראש המחאה נגד ראש הממשלה בראש חוצות.
זו היתה שיחת נועם על אמן וקהל, יחסיו עם אביו. מול האולם הריק של היכל התרבות היא נשמעה מנומסת, מעודנת, ונראתה נינוחה ומחוייכת. שלומי שבן לא התיימר לתת בחצי שעה את אמדורסקי לרוחבו ולעומקו, אבל היו רגעים,שלא תקבל בראיון עיתונאי רגיל. משהו על היחסים עם אבא, בני, שלא תמיד הקדיש לו, כילד להורים גרושים, זמן איכות, ועם אמא שרק בתקופות מאוחרות החלה להתעניין בעשייה המוסיקלית שלו ואף להביע דיעה.
זה היה מופע של דגימות על קצות האצבעות. אהבתי את הכנות של אסף אמדורסקי. הוא ישר עם עצמו. לא מסתיר דברים, גם כשמדובר בשיפוט עצמי. מדבר בפתיחות על פער ביחסים בינו ובין הקהל, שהוא לא הצליח לפתור מאז ראשית דרכו כיוצר וזמר, על "זיוף חוויה חיובית", כלשונו, כדי לעשות לקהל גוד טיים.
מה שבטוח: במפגש נטול הקהל בהיכל התרבות הריק בת"א לא היתה לאמדורסקי סיבה לזייף חוויה. זה היה אמדורסקי נטו – ממש כמו בכיכר בליל מחאת הקורנה.
שירים: "שמיים כחולים", "בראשית", "רוך וקושי", "הוא האמין לה", "אהבה חדשה"
