אובדן של אדם קרוב משאיר לעיתים את קרוביו ללא מילים, נאלמים מול הכאב, דואבים את האין, את חוסר המגע. פתאום משהו מתכווץ בפנים מול חוסר האונים. הכאב הרגשי שהופך לעיתים כאב פיזי. למה הם זקוקים? האם יש מקור נחמה עבורם? סביר להניח שלא. קיימת המוסיקה. היא משמשת פקטור משמעותי בכל הקשור לאובדן של יקירים.  היא עלולה לחזק את הצער, אבל גם אולי להפיגו מעט ובטח לתת לו מילים ומנגינה, שהם כשלעצמם סוג של השתתפות בצער.
יש מי שישלים במקומם את החסר. אריאל מגידש שרה מנגינת נוחם נוגה, בטון מלא כוונה, מספרת את הסיפור של המתגעגעים הנואשים. האפקט הרגשי הוא שקובע את השפעת המוזיקה על הכאב. המוסיקה נועדה לחיים, שמחבקים את הכאב, וזה  שיר שמחבק חזק את הכאב במנגינה ובביצוע הקולי.

*** שמיר קמינסקי: "שירז ואבשלום נרצחו בפיצוץ מכוניתם בתחילתה של השבת השחורה. שירז היפה, השנונה, החייכנית ומלאת החיים, הייתה מאמנת הכושר שלי ובת המושב בו אני מתגורר. מותה היכה אותי בהלם. אבשלום, בן זוגה ולוחם יחידת הימ"מ היה לצידה ברגע הנורא. שניהם יחד, אוהבים בחייהם ובמותם.
מאז מותה שוחחתי ארוכות עם גלית, אמא שלה. רוב הטקסט  של השיר הוא ציטוטים משיחות אלו. כשאזרתי אומץ לשאול את גלית מה הכי קשה לה, היא ענתה לי מבלי להסס: " שאי אפשר יהיה עוד לגעת בה". מכאן שמו: "אי אפשר לגעת". הכלבים של שירז….עדין מחכים לה, כל בוקר, מול דלת החדר שלה. גם אני, עמוק עמוק בלב".

**** לזכרם של שירז ברודש ז"ל בת מושב רמות מאיר ובן זוגה – רס"ל אבשלום פרץ ז"ל שנרצחו בשבת השחורה  7.10.23

אריאל אי אפשר לגעת

בסלון, שוב תלינו צילום חדש/ שניכם כל כך חיים בו, גם המבט בעיניים…..
ואני שעות, מסתכלת עמוק רק בך / מנסה, לאחוז בידיים, שלך.
אי אפשר ילדה, לגעת בך,/ רק הצחוק נשאר פה מהדהד.
אי אפשר, אני יודעת, כמה זה קשה/ אז מחבקת רק את הכאב.
ובחדר, נשארו הדברים שלך,/ מאז אותו היום, אני בכלום לא נוגעת.
כל קידוש של שבת/ נעשה / נהיה לי קשה יותר./ רק מתפללת, מרגישה אותך, אבל יודעת…
שאי אפשר ילדה, לגעת בך,/ רק הצחוק נשאר פה מהדהד.
אי אפשר, אני יודעת, כמה זה קשה/ אז מחבקת רק את הכאב.
אי אפשר יפה שלי, לגעת…..רק הצחוק נשאר/שלך  פה מהדהד.
אי אפשר, אי אפשר אי אפשר….וכמה זה קשה,/ אז מחבקת רק את הכאב.
והיום, התעוררתי ליום חדש/ הכלבים, מחכים שוב
מול דלת, החדר….. שלך.