שבעה אלבומים משך 21 שנה. הראשון "יאללה ביי" יצא ב-1998. האחרון "כשבאני הביתה" – מרץ 2019. יש לא מעט לספר על אריאל הורוביץ דרך סיפורי השירים, גם מחוץ להם. למשל: לא תוכל להתקיים איתו שיחה בלי להזכיר שהוא בנם של המשוררת, הפזמונאית והמלחינה, נעמי שמר ושל הסופר והמשורר מרדכי הורוביץ. הוא יצא בזמנו, בפסטיבל הפסנתר 2014, בערב שהתייחס אליה ואל שיריה – "דיוקן אמי".
סיפורי שירים: "סיגל נחמיאס", שהפך מעין המנון המאבק למען זכויות חיילי המילואים בסוף התשעים. "רקפות בין הסלעים" שנכתב על רקע מבצע "עופרת יצוקה". "סלון קטרינג", שיר מתוך אלבומו "הגיבורים שלי", מתייחס לספר בשם הזה של אבא קובנר, שאריאל מצא בבית הוריו.
לא שגרתי שבמוסיקה המקומית מתייחסים לאמירות פוליטיות. הורוביץ כתב בזמנו את "אמריקה" ("אלבום 5") על התלות של ישראל באמריקה בהשוואה ליחסי אם וילד. "מרוואן" הוא סוג של אמירה באלבום החדש. גם "ברלין", שיר בו הורוביץ מציג תמונת מציאות של מי שרואים בברלין עיר מצוינת לחיות בה, אבל למעשה מציג את ההתעלמות שלהם מהפרספקטיבה ההסטורית האפוקליפטית – "קול דמי אחיך מספרים לך בלי מילים על השדים של ברלין". יומיים אחרי הבחירות נפגשנו. לא יכולתי שלא לפתוח בזה. שלא כמו אמנים רבים, הורוביץ נשמע נינוח ולא נסער. מה יש לו לומר על פוליטיקה ואמנות.
