הביצוע האולטימטיבי לשיר עדיין שייך לאריק איינשטיין. ממשיכים להתרפק על פיסת מדבר צרובה ועץ ירוק בארץ חרבה, על בית הערבה, ישוב שהוקם ב-1938 ולאחר מכן נכבש ונחרב על ידי הירדנים במלחמת העצמאות.

שמוליק קראוס, מלחין השיר,  סיפר על השיר: "את השיר כתבתי לזכרו של אבי. הוא עבד בים המלח בשנות הארבעים ועזר להקים את קיבוץ בית הערבה. הוא עזר להם בשטיפת המטבח והבריח בשבילם קצת נשק. הוא היה מאכער רציני, אבא שלי. בסופי שבוע היינו נוסעים אליו. בית הערבה היה כמו בית שני בשבילנו. אחרי מותו של אבי ב-1966 כתבתי את המנגינה והזמנתי את עמוס קינן וחיים חפר אלי הביתה. סיפרתי להם את הסיפור, השמעתי להם את המנגינה, וביקשתי שיכתבו מילים" .

כיסופים, ערגה, כמיהה. מגיעים בנשימותיו של יגאל בשן ששר את השיר. געגועים כפולים – אלה שקיימים במילים "אני זוכר את בית הערבה" ואלה הפרטיים של יגאל. אני איתו במאבקו הנוסטלגי. מצטרף למתרפקים על פיסת מדבר צרובה ועץ ירוק בארץ חרבה, לא משום שאני מתגעגע לבית הערבה, ישוב שנכבש ונחרב על ידי הירדנים במלחמת העצמאות, אלא בזכות הטון הזה שיש בו טונה של חום ורגש אמיתי. . גרסת בשן – מרטיטה כשלעצמה. תמצית געגועים. חזרה לשדות הירוקים ההם (האקורדים של גרינפילדס של ארבעת האחים בפתיחה) שירת רגש המאופקת, עד כדי שרטוט מדויק של התחושה. צליל האקוסטית בפתיחה, החשמלית במעבר. איך באמת אפשר לשכוח את בית הערבה אחרי ביצוע כזה. ועוד ביצוע רגיש אחד שאי אפשר לפסוח עליו – של אריק סיני. 

אריק איינשטיין בית הערבה

אני זוכר את בית הערבה/ פיסת מדבר צרובה בארץ חרבה,
ירדן זורם שקט כמו חלום/ וים המלח מת,/ מכאן ועד לסדום.
המדבר כיסה אותה/ באבק לבן ורך/ עץ ירוק בארץ חרבה,
איך נשכח את בית הערבה.
אני זוכר את ים המלח שם/ המים הכבדים, גלים בלחשם.
אסדת אשלג לוהטת מן החום/ וכל הנצורים –
עוברים את ים המוות לסדום.
המדבר כיסה אותה…