ביל אוואנס היה ונשאר נגן הפסנתר הלירי של הג'אז. זה אלבום שאפשר לתארו בשתי מילים: העצבות היפה. אפשר בהפוכה: היופי שבעצבות. אחד מאלבומי הג'אז היפים מעולם.
הימים – הימים היפים של אוואנס היו עם השלישייה הזו שכללה את אדי גומז בבס ואת אליוט זיגמונד בתופים. תקשיבו לקטע מס. 5 The Peacocks – איזו נגינה מלודית, רבת תשוקה ואהבת החיים.
איך מתרגמים רגש באמצעות אילתור? הגעתם לדיסק הנכון. זה קורה לי הרבה כשאני שומע ביל אוואנס – האינטלקט מפסיק לעבוד ונותן לרגש ללכת במקום.זה קורה לי הרבה גם עם קית' ג'ארט. פחות עם קולטריין. אני אוהב את החיבור הזה בין מלודיה לאימפרוביזציה. לא כול נגן מסוגל להלך היטב על החבל הדק ביניהם. אוואנס – הוא אשף החיבור.
זה מסוג הדיסקים שעושים לי תערובת של רגשות – גם טיפה קודרים, גם כאלה שנותנים להרים כנפיים. ובעיקר – מעורר התפעלות מיופיו. אל
הוקלט שלוש שנים לפני מותר של הפסנתרן, ונדמה לי, יתקנוני אם אני טועה – זה הדיסק הכי מלודי שאוואנס הקליט מעודו. ואצל אוואנס, גם הכי מלודי לא נשמע מרוח בקיטש. והמלודיות יפהפיות. כל צליל בהיר ומלא הבעה. ואוואנס מנגן במגע של קסם רומנטי – מלודי-קיצבי-הרמוני, אם זה B Minor Waltz או Sometime Ago. לאוהבי הג'אז הרומנטי: הפעם אני נותן אחריות לחמש שנים. רוצים עשר? קחו. איך אני קובע את זה? הקשבתי לאלבום הזה לפני איזה 15 שנה, וקסמו לא רק שלא פג, אלא התעצם.
Bill Evans – piano
Eddie Gómez – bass
Eliot Zigmund – drums
תגובה אחת
תיקונים לכמה שגיאות: קודם-כל, השלישייה באלבום זה כוללת את אליוט זיגמונד בתופים וכמובן את אדי גומז בבאס. תקופתה של השלישייה שכללה את סקוט לה-פארו בבאס הסתיימה באמצע שנות הששים. ועוד דבר: מרק ג'ונסון איננו מתופף, אלא נגן קונטרבס.