זהו האלבום הראשון של להקת הרוק הבריטית Blur מאז The Magic Whip של 2015 בהפקת ג'יימס פורד. לדיימון אלברן ושות' יש דרך להעביר אותך לרגעי רגש מדויקים. זו הסיבה ש'הבלדה על דארן' הוא אלבום נוגע ללב. ניתן להרגיש את זה כמעט בל שורה ותו. השתקפויות כה מרירות-מתוקות שהם רוק צרוף.
Blur ממשיכים להוכיח את הרלוונטיות שלהם בתרבות הפופ הבריטית. התקליטים שלהם לא רק טבעו את הצליל המהפכני של בריטפופ, אלא גם ביטאו את השינוי החברתי והפוליטי של שנות ה-90. בעשורים שחלפו מאז, המורשת שלהם ממשיכה לחיות
אחרי שנים של אי פעילות, זה נס שהלהקה התאחדה בצורה כל כך מושלמת בתקליט הזה. כפי שאמר המתופף דייב Rowntree, בראיון שנערך לאחרונה: "אנחנו אוהבים זה את זה ואנחנו לא יכולים לסבול זה את זה בו זמנית, בצורה שקיימת רק במשפחה יכולה." ובמאמץ לשים את המחלוקות הישנות בצד, המוסיקה החדשה מרגישה לגמרי של חוכמה של זקנה ויותר חשוב מכך, רצון מוחץ לשנות.
אם השיאים של בלר בסוף שנות ה-90 שלהם מסומנים כבריטפופ על מערכות יחסים כושלות, The Ballad Of Darren הוא אלבום של התבוננות קיומית – לא ממש פרידה או משבר, אלא משקל השינויים לאורך השנים. "הבלדה על דארן" מוכיחים ש -Blur היא הרוק הבריטי במיטבו. רוח הרפאים של העבר נוכחת בצורה מוזרה לאורך כל האלבום, בשיר כמו "כיכר סנט צ'רלס". למעשה, הנרטיב של אלברן לא הזדקן. עדיין נגוע במיזנתרופיה ולהוט לשכתב את העוולות שלו. מונע על ידי לא רק הצורך בגאולה מחטאים אלא ע"י הרצון להימלט מההרגלים רעים ש"תפסו אותי בצוואר עם הציפורניים הארוכות והדקות שלהם". Blur מציגה את העולם סביבה לכוד בקיפאון, אנגליה שנתקעה בדרכים, דיוקנאות מסויטים של היומיום, אלברן משחזר את התמונה הנוקבת של עטיפת האלבום של אופק דל, עם מעט תקווה להתקדמות.
הפקת האלבום נוטה לעיבודים תזמורתיים גדולים כמו צליל כלי הנשיפה ב"Avalon" שמרתק במיוחד מול סולו גיטרה רוק רחב ידיים. אלבום מבריק, אמיץ, ואולי הכי חשוב, יצירתי ctupi הכי פחות צפוי. Blur לא איבדו חלקיק מהכימיה שלהם.
