"דאד קאן דאנס" הלהקה האוסטרלית של ברנדון פרי וליסה ג’רארד, נשמעת לפעמים כמו אקספרימנט אנתרפולוגי: בקצב תופים אותנטי, סימפול של קולות שבטיים, קלרינט טורקי. הסאונד ריטואלי, קלטי, גותי, אפריקאי-אסיאתי, הרמוניה נוסח "סרג’נט פפר" (קטע שלישי), דרום אמריקאי, מסתורין, חזרה לטבע. מוסיקה שמחפשת "התמזגות" עם משהו אולי סרט, אולי מחול. אחיזת אוזניים? אולי, אבל זה מיוחד. מיוחד מאוד.
האזנה ל-Dead Can Dance היא חוויה טרנסצנדנטלית. יצירותיהם, מועשרות בהקדשות לאלת האדמה גאיה , מתקיימות במרחבים טבעיים וארציים אחרים. בתחילה יצרה הלהקה שירים שהעצימו את שורשיהם האוסטרליים עם מסורות גותיות ורנסנס, ומאז צמחה והקימה הכלאה של צלילים גלובליים.
ב-Spiritchaser, נשמותיהם הקסומות של חברי הלהקה המייסדים, זורחות באלבום השמימי ביותר שלהם עד כה. ניכר שבאלבום הזה יש היו ליוצרים שאיפות נשגבות יותר מאשר באלבומיהם הקודמים. שילוב היפנוטי של כלים מסורתיים ואלקטרוניים, כמעט כל שיר נוגע במהות האוניברסלית שמעבר. שירתה השמימית של ג'רארד משמשת בעיקר לאפקט אינסטרומנטלי, הליריקה של פרי משלימה את מאמציה ומבטאת את האסוציאציות הרוחניות הקשורות לשם האלבום ולמשמעותו.
