דנה ברגר מנסה להביע את כל הכאב, הגעגועים והדאגה לאלון שעדיין לא חזר לאמא. השיר נכתב מנקודת המבט של עידית אהל לאלון בנה, שנמצא בשבי כבר קרוב לשנתיים – שיר של אמא לבנה שהלך לרקוד במסיבה ולא חזר עדיין הביתה הוא ביטוי טהור, אישי ועמוק של כאב אם, תקווה, אהבה אינסופית וגעגוע שאינו מרפה, שיר שובר לב, שנכתב מתוך מציאות בלתי נתפסת – שבי, ניתוק, היעדר ודאגה קיומית.
לאורך השיר מורגשת תחושת נוכחות בתוך היעדרות – הוא לא כאן, אך היא מדברת אליו כאילו מתוך רצון נואש לשמר את הקשר, כמעט כפעולה של הישרדות רגשית: "בלעדיך אני לא נושמת""אני יודעת שאתה חוזר אלי היום"האם משכנעת את עצמה בנוכחותו ובחזרתו הקרובה, כחלק מדרך להתמודדות עם כאב בלתי נסבל.
"געגועיי אליך הם פנינים, הם גרגרים של חול" "וים כחול שבעיניים" הגעגוע מדומיין דרך דימויים רכים, אבל אינסופיים – פנינים, חול, ים – סמלים של יופי, עומק, אך גם מרחק – החול הוא מרובד, בלתי ניתן לאחיזה; הים הכחול שבעיניים הוא זיכרון שכולו תוגה.
"האצבעות הארוכות שלך שמלטפות את הפסנתר בבית" "התלתלים הזהובים שלך שצוחקים אל הפסנתר בבית" – הפסנתר מייצג את המוזיקה, הבית, השגרה, הילדות, ומעל הכול – את אלון כפי שהיה. הפסנתר "מנוגן" ע"י נוכחותו-שלא-נוכחת, והאם נאחזת בו כסמל למה שיכול לשוב.
"כל השירים אליך / המילים / והצלילים / והתפילות" השיר הוא עצמו תפילה – לא דתית בהכרח, אבל אנושית, כנה, חסרת הגנות. האם שולחת שירים, מילים, צלילים – כדי להגיע אליו. השיר הוא גם שליחה רגשית – כמו אות שנורה באוויר, בתקווה שיגיע.
"אני יודעת שאתה חוזר אלי היום" "אל תישבר אהוב שלי / אתה חוזר אלי היום" המשפט הזה חוזר פעמיים, כמעט כמו מנטרה. הוא משמש את האם לא רק כתקווה, אלא כחוט חיים, כהצמדות למשהו מוחשי כשהמציאות ריקה מוודאות.
הקול הרגיש והמאופק של דנה ברגר מוסיף ממד של שבריריות שקטה לשיר. המנגינה מכילה את עומק הכאב והגעגוע.היא לא צורחת את הכאב – אלא נושאת אותו כמעט בלחישה, ודווקא בזה עוצמתו של השיר. העיבוד האקוסטי לפסנתר וכלי מיתר מחזק את קווי המתאר של הנרטיב בכל עוצמתו הרגשית.
"שיר לאלון" הוא לא רק שיר אישי-משפחתי. הוא יצירה שמבטאת את הפצע הפתוח של השבי בעזה, ואת הכוח של אהבה הורית ותקווה אנושית אל מול מציאות בלתי נסבלת. זהו שיר על עוצמה אימהית שקטה, על מאבק לחיים – דרך מילים, ועל הדרך שבה המוזיקה מחזיקה נפש במקום שבו המדינה, החברה והמציאות לא תמיד יודעות איך.
צילום ראשי: מרגלית חרסונסקי
דנה ברגר שיר לאלון
אלון
געגועיי אליך
הם פנינים
הם גרגרים
של חול
וים כחול שבעיניים
האצבעות הארוכות שלך
שמלטפות את הפסנתר בבית
ימים לילות
ובלעדיך
אני לא נושמת
אתה איתי אלון שלי
אני יודעת שאתה
חוזר אלי היום
אלון
כל השירים אליך
המילים
והצלילים
והתפילות
וסוד מתוק שבשפתיים
התלתלים הזהובים שלך
שצוחקים אל הפסנתר בבית
ימים לילות
ובלעדיך
אני לא נושמת
אתה קרוב אלון שלי
אני יודעת שאתה
חוזר אלי היום
כמה אפשר עוד לחכות
כל הדמעות שבעולם
געגועיי אליך
חלונות בזמן
כל הכאב
האהבה
כל התקווה שבעולם
אנחנו כאן
אנחנו כאן
ידיים מושטות אליך
אל תישבר אהוב שלי
אתה חוזר אלי היום
