אני נוסע אחורה במנהרת הזמן בעקבות אהבותיו של דני רובס לקראת ההופעה שלו בפסטיבל הפסנתר ושולף ביקורת שכתבתי על "פנים ושמות", הופעה שלו בצוותא ת"א ב-30.5.1988. לא שיניתי מילה.
"אחר הופעת הבכורה של דני רובס, אנחנו מבינים מאין הוא בא ולאן הא הולך. טרובדור אמיתי של הגיטרה האקוסטית, שסוף סוף קיבל את מרכז הבמה – לא מאחורי כוכב הערב ולא אחד משניים. זה מגיע לו, כי רובס הוא מבצע מצוין, שיודע להגיע לאיזון מופלא בין אינטימיות, פתיחות והומור. זמר פולק עברי, מלודי, אמיתי, שקונה בזכות את הקהל הצעיר והמפרגן.
לדני יש חן כזה, שהבדיחות שלו אינן עומדות בסתירה לשירי האהבה האישיים. אצל רובס זה זורם בלתי אמצעי, ישיר, בלתי משתפך, מתקתק בטעם, עצוב ומחוייך. הוא ללא ספק גם זמר-בדרן שיודע את נפש הנוער שבא להצגה שלו. השירה של דני היא נאמץ קולי מיוחד בלי לצעוק, חיספוס נעים שיוצא לא רק ממיתרי הגרון.
רובס מביא איזושהי רטרוספקטיבה של עולמו המוסיקלי. רשימת השירים ארוכה ויפה. לא רק שירים שכתב לעצמו. מ"הכי קרוב שאתה מגיע", "עיניים עצוצות" ועד ל"מערבולת של אש" ו"מחר הוא יחזור". ליווי אקוסטי מהגיטרה שלו ועוד מהסינטיסייזר, כמו הרמוניה אקורדיונית בניחוח צרפת – זה מספיק.
ראש אחד עם הקהל, שיחה של חברים. כל בדיחה, כל קריצה, כל חיוך. אבל בעיקר זה הזמר ששר שירים נוגים שנוגעים ללב כמו שאנסונייר צרפתי – בעברית.
דחסו בשישי בלילה הרבה עשן לצוותא. דני רובס אינו זקוק לעשן רוקנרולי ולא לקטעי קישור לפי הזמנה. יש לו ערב נהדר, אווירה חופשית, הומור ומוסיקה שלא מפסיקה לרגש. רובס כבר לא זקוק להכרה. עכשיו הוא זקוק וראוי לקהל גדול"
אני מתבונן בטקסט הזה שנכתב לפני 29 שנה. אני מעריך שלא הייתי כותב ככה היום, אבל אין לי שום ספק שהתכוונתי אז למה שכתבתי.
ב-11 בנובמבר נפגוש את דני רובס ממשיך לנסוע בעקבות האהבה בעיבודים מיוחדים ללהיטיו (אני בא הביתה מהלילה", "אני לא מפסיק להתרגש ממך", "משהו חדש מתחיל", "רכבות", "נוסעת בעקבות האהבה", "בדרך אל האושר") לצד ביצועים מיוחדים לשירי אהבה קלאסיים ששינו את חייו וגרמו לו לבחור בכתיבת שירים כדרך חיים. אורחים: רוני דלומי, נתן כהן (הנשמות הטהורות), שהיה שותף לאלבום "פנים ושמות". פסנתר – אורי ויינשטוק, קונטרבס – מיקי ורשאי. רביעיית כלי מיתר.
