בלאק קיז (The Black Keys) מגיעים לראשון. (10.7) לפי הביקורות, הקונצנזוס הוא שהלקה נותנת הופעת רוק מעל הממוצע. ביקורות הקונצרטים של Black Keys מתארות הופעות חיות מדהימות, אופטימיות, בלתי נשכחות, מעוררות כבוד, מעוררות השראה, פסיכדליות ומינימליסטיות.
החלום של דן אורבך, Dan Auerbach, סולנה של הבלאק קיז היה כנראה סופגרופ, אבל יצא לו משהו יותר צנוע וממוקד.
דן אורבך (שירה, גיטרות) ופטריק קרני (תופים) מציגה בשנתה ה-22 תמהיל רוק בלוז בהשפעת שנות השבעים. זו לא הגרסה של The Black Keys מהופעותיה במועדונים מיוזעים. נראה שהלהקה עבר עבר מהפך משמעותי בכל מה שקשור להופעות לייב. הם פותחים בצורה חדה עם 'I Got Mine' , אות הרצועה שפתחה את ההופעות של הקיז ב-2012. משם, יוצאים לשיטוט בטוח ואפקטיבי בקטלוג האחורי בו בולט הבלוז הגולמי של שירים כמו 'Your Touch' ו-'Have Love, Will Travel'.
הבלאק קיז חזק בתוך הגרוב שלהם. מרגישים קהל כמו ב- של Howlin' For You המוביל לשירה המונית. בסטנדרטים של הופעות איצטדיון, אערכי ההפקה של הלהקה הם די בסיסיים. התאורה פשוטה למדי ויש הקרנה אחורית שמחמיאה למוזיקה בדרגות שונות של הצלחה.
הם ממשיכים בנאמנותם לצליל רוק down-home , תערובת מופלאה של קאנטרי, גוספל, רגאיי, רוק פסיכדלי בלוז וסול. האוריינטציה פחות בצליל חדש-עכשווי ויותר בחידוש הישן – מוסיקה המשמשת פסקול לסיפורי אהבה מסוגים שונים.
יש שיזכירו את ההשפעות של Duane Eddy , רוקר אמריקני השוכן בהיכל התהילה, במוסיקה שלהם. ההאזנה אמנם מעוררת תחושה של הומאג' לרוק המסורתי על נספחיו. Little Black Submarines הוא בלדת בלוז מהסוג הישן, שורשי ואותנטי עם טוויסט לרוק גיטרות מטאלי.היתרון של ההרכב הזה, שגם בהצטלבות הז'אנרית, בין שורשים לרוק – רוב השירים סוחפים עד מלהיבים במנגינות- ביצועים שלהם.
בהדרן הם במיטבם עם 'Little Black Submarines', עם חצי הפתיחה השקטה, וכניגוד בסיום הוא 'Lonely Boy' הפאנקי מרגש את הקהל יותר מכל מה שבא לפניו.
The Black Keys – Live at DTS Sound Space
The Black Keys Facebook
