לא יכול להיות שאת אסף אמדורסקי לא מעניינת יצירה מקורית. השופטים לחצו עליו לתת כחול לשרון קידושין על שיר מקורי מצוין – "הכל בוער",  דיאלוג עם לב שבור שסופג מכה, אמדורסקי הסכים שהשיר "נהדר" אבל הביצוע הקולי – "לא משהו". הייחוד של קידושין בשיר הזה הוא בהתאמה של תוכן השיר לביצוע הקולי – הלא מוחצן, האישי מאוד. אמדורסקי  מרוכז באירוויזיון כאילו הכל בשלב זה ממוקד בתחרות. מקוריות כנראה לא מעניינת אותו. כל מה שעניין אותו בקידושין היה הקול לא  המיוחדות הסגנונית, הניואנסים, אפילו בזיופים הקטנים. אני מעדיף אותה על הסלסול העילאי של  מישל כהן ששר "כשאת עצובה" של עמיר בניון. אמדורסקי הסכים בסוף ללחוץ לטובת קידושין "בשביל הקבוצה". סוג של "עשה טובה". אמדורסקי צריך להשתחרר מקונספציות אירוויזיוניות לא בדוקות כדי לבחור את המיוחדים באמת.
נימוקי השופטים לפעמים הזויים. עדן חסון נתן "כחול" למישל כהן, הילד המסלסל מבית ספר למוסיקה בעל הסלסול הפנומנלי שגדל לגיל 25,  "בגלל ששלחת אותי לתקופות, כשרק גיליתי את המוסיקה מזרחית". (לא להאמין שנוסטלגיה אישית היא קריטריון שיפוטי.
שירי מימון העבירה אותו על "איזה כיף שבאת, אבל שאלתי את עצמי אם בא לי כזה לאירוויזיון" כלומר – האם מתחשק לי לשלוח שיר כזה, כאילו בחירת המועמדים היא ענין של חשק אישי שלה.
רן דנקר נתן אדום לגרסה המיוחדת של  איתי בן שלום ל"היי שקטה" של ריקי גל, שהצטרפה לשולחן השופטים בשיר הזה. הנימוק: "השיר עצמו גדול מהביצוע".  מותר להרים גבה. האם דנקר מוכן לפרשן את הנימוק. ריקי עצמה התייחסה לביצוע כשופטת מדופלמת. דיבר על הפרייזינג של בן שלום, על היחס למילה והגדירה אותו "אינטליגנטי ועמוק".
קרן פלס התנצלה על האדום לרומן בלוב ששר את Believer של אימג'ן דרגונס, וכך אמרה: "כולנו  מרגישים, שמשהו קורה מחוץ לנו ובתוכנו. סליחה אם טעיתי. אני מבינה, שאתה באמת מעולה, ויכול להיות שהתפקשש לי" . כדי לצאת מהמבוכה של עצמה אמרה פלס משהו לא ברור על פער בין הבתים והפזמון. ניסוחים כאלה אומרים דבר פשוט: יש כאן משהו בעייתי, והו  יותר מאשר עייפות החומר של השופטת.

שרון קידושין "הכל בוער"

מישל כהן – "כשאת עצובה"
איתי בן שלום – "היי שקטה"
רומן בלוב – Believer
ענאל בנדר – How Far I'll Go
שרון קידושין – "הכל בוער"