גם עדן חסון לא האמין שככה אפשר לשיר את השיר שכתב – "עיניים", לקחת אותו לחשיפת רגש כזו, בכל ניואנס, בצורה הכי אמינה כמו שעשתה קורין גמליאל. וכן, המציאות בה אנחנו חיים מוציאה לעיתים מאמנים אמירות עומק של כאב. קורין גמליאל בת 20 ביכתה בגרסה הזו את מותו של בן זוגה, שנהרג בעזה. היא שרה בסלסול נפש שיש בו קול של לב דואב. כמה נורא זה נשמע: טראומה יכולה גם לעורר השראה ליצירתיות, להפוך את הביצוע למלא כוונה ומשמעות אישית. לייצר כנות ואמת בביצוע, מה שהופך אותו ליותר משכנע ומרגש. זה מה שקרה עם גמליאל. ועדיין, ללא יכולותיה כזמרת היא לא הייתה מגיע לביצוע הזה. מבחינה זו – זמרת נשמה שבגישה מקצועית נכונה תאפיל על זמרת כמו עדן בן זקן ששרה בסגנון הזה.
עילאי אבידני – "אמסטרדם" – קאבר טוב לשירו של חנן בן ארי, שליטה קולית מצוינת, אבל חסר נוכחות בימתית. (ציון: 8)
אנה טימופיי – My Heart Will Go On – כשאת מנסה לנוע בין פופ לאופרה מבלי להחליט מה את – את מועדת. (ציון:6)
סיאל זייתונה – Stone Cold – כמה בלבלו לה את המוח, כששמעו שהיא זמרת ערביה מוסלמית (פלס הפומפוזית נפנפה כמובן בכמה חשובה הופעה של ערביה שמייצגת את ישראל באירוויזיון) , וטוב אמרה רותם סלע: מה אם היא רוצה להיות סתם סיאל מיפו ללא מוצא ששרה נהדר Stone Cold של דמי לובאטו?
ירדן אזולאי – "איפה היית" – לחלק מהשופטים הפריע "התדר הגבוה שלו", אבל קיבל את הכחולים שיאפשרו לו להראות לאן הוא מסוגל להגיע עם התדר הזה.
אוהב גבעתי – "מדברים עלי" – צודק אמדורסקי בערב לדנקר: בראפ יש כללים חדשים של שירה, שמנתקים מהחוקים הקונבנציונליים. מה שמיוחד אצל אוהב גבעתי הוא היכולת להטמיע פופ בראפ, וזה נשמע אצלו טבעי לחלוטין.
קורין גמליאל -"עיניים" – היא שרה כאב בסלסול נשמה ייחודי ובמוזיקליות גבוהה שחשפו את האמת שלה לעומקה.
