השפעתו של אירוע טראומטי על דיוק או עוצמה באמנות בכלל או במוזיקה בפרט, היא נושא מורכב. זה תלוי מאוד באדם ובאופי האירוע. ישנן דוגמאות רבות לכך שטראומה יכולה להשפיע באופן עמוק על תהליכי יצירה אמנותית, ולעתים קרובות היא משנה את האופן שבו אמנים מבטאים את עצמם. נועם לוי מחולון, שורדת הנובה, שרה את ה"הגולה" של דודו טסה כשהיא מבטאת אמת פנימית באופן מדויק, מתוך צורך להעביר חוויה אישית קשה באופן ברור ומשמעותי. דקויות השיר שלה העבירו בצורה אותנטית את אשר חשה. בשירתה השברירית היא סיפרה את הסיפור שלה הכי אמין.
קרן פלס שוב הפתיעה בנימוק מוזר: לדבריה כיוון שהביצוע היה כל כך טוב – היא לא בכתה, למרות שהשיר הוא כן מוביל לפרץ רגשי.. זה אומר שבביצועים פחות טובים פלס כן תתייפח?! ועוד הערה לפלס: את נורא משתדלת להגיד דברים "חשובים" , אבל לעיתים זה נשמע פומפוזי ותלוש. דוגמא: על איתי פז אמרת שהוא מביא את "בשורת הקאנטרי". אז לידיעתך: לבחור אין יומרות להביא את הבשורה הזו לישראל. כל מה שהוא חפץ בו – לשיר נכון שירים מושפעי פולק וקאנטרי ולהתקדם.
נועם לוי -"הגולה"
אליעד פרץ – "רוח ים" – עוד גרסה תואמת עופר לוי? השתעממתי.
איתי פז – Knocking On Heaven's Door – קול גברי עמוק, צבע קולי יפה, אבל לא ברוא לאן זה מוביל?
אודל פרטוש – "יום אחרון" – רגש זה לא הכל. שירתה מוגזמת, יתר דיקציה, יתר הדגשת מילים.
נועה דנאי – Russian Roulette – פוטנציאל ללכת רחוק עם הנתונים הטבעיים שלה בשירה באנגלית.
שחף בלאש – "שקיעות אדומות" – אכן, עדן חסון יכול להיות מרוצה מהקאבר הזה לשירו. חבל שסוף הביצוע היה צעקני וחסר טעם.
נועם לוי -"הגולה"- שורדת הנובה, שרה את השיר בשבריריות ובדקויות שהעבירו הכיי מדויק את שעבר ועובר עליה.
