"ארץ הותר לפרסום דקת דומיה ניפול ונקום" שמסיים את השיר לא נכתב כאירוניה לכל התקווה שהשיר מביע, שעוד יהיו פה חיים גם אם זה ייקח ארבעים שנה. הסיום הזה מחבר למצב של – זה הגורל שלנו – ליפול ולקום.
עידן רייכל מפעיל את "הפרויקט" לשיר נוגה-ענוג על מציאות הפכפכה של ניגודים חברתיים ופוליטיים, שמתבסס על תפיסה של עם שחי בקונפליקטים שאינם מסתיימים לעולם. האם יהיה כאן פעם טוב אבסולוטי, או שנועדנו להיות "ארץ הותר לפרסום דקת דומיה ניפול ונקום"?
המוסיקה המינורית בטון המדוכדך של רייכל אינה מתלהמת, רכה ועגולה ומנחמת. הדרמה  כמו התקווה הם חלק מהקו המלודי שמנתב לנתיב מרכזי בתחושה קולקטיבית (השיר מושר בגוף ראשון רבים) של השתתפות בצער, גורל משותף אבל גם משאת נפש לאור.

הפרויקט של עידן רייכל ארץ‎

ארץ  זבת חלב   ודבש וחדשות
ארץ יום שקט יום קרב  היפסטר ורב חולות וזהב
ארץ יש בה גם ים   וים של חרדות
ארץ הפועל בית"ר  העיר והכפר מסגד ומנזר

ועוד מבראשית הופכים כל כאב לשיר
אבל אהבה נפשי  גם כשקשה
עוד יהיו חיים  אחרי כל הימים הרעים
עוד נתרכך אחרי כל הקשיים
במדבר גם אם ייקח ארבעים שנה
עוד יהיו חיים  עוד נחבר שוב את כל הקרעים
זמן ירפא לנו את הפצעים
במדבר גם אם ייקח ארבעים שנה  עוד יהיו חיים
ארץ זבת חלב  ודבש ומלחמות / ארץ שמאל וימין
ג'חנון חמין  גזע ומין  כמה דרמה יש פה מאמא
מי יביא קצת נחת קצת חיים
אחרי כל הימים הרעים   עוד נתרכך אחרי כל הקשיים
במדבר גם אם ייקח ארבעים שנה  עוד יהיו חיים
עוד נחבר שוב את כל הקרעים  זמן ירפא לנו את הפצעים
במדבר גם אם ייקח ארבעים שנה
ועוד מבראשית  הופכים כל כאב לשיר
אבל אהבה נפשי  גם כשקשה  עוד יהיו חיים
אחרי כל הימים הרעים   עוד נתרכך אחרי כל הקשיים
במדבר גם אם ייקח ארבעים שנה עוד יהיו חיים
עוד נחבר שוב את כל הקרעים  זמן ירפא לנו את הפצעים
במדבר גם אם ייקח ארבעים שנה
ארץ הותר לפרסום דקת דומיה ניפול ונקום

עידן רייכל פייסבוק