האלבום של עידן רייכל והפרויקט נפתח ב"האהבה שלי" – שיר כאוב, עמוק ואינטימי שמשרטט תמונה מורכבת של אהבה הרוסה, אכזבה, ושבר פנימי – לצד כמיהה לתיקון ולריפוי. יש כאן תיאור של מישהי שנשברה – אולי נפשית, אולי רגשית – והמספר צופה בה, חסר אונים. התחושה היא שאף אחד, חוץ ממנו, לא ראה אותה באמת. היא נופלת לבד – והמילים קשות. יש כאן כאב גדול. האוהב לא רק מודע לכך שהוא נפגע – הוא מאפשר את זה. יש כאן מסירות טוטאלית, גבולית. אולי התמכרות. המשפט "הכול שלם יותר כשמשהו נקרע" מבטא פרדוקס חזק: דווקא השבר יוצר תחושת שלמות. אולי זה מגדיר את עומק הקשר, או את הכאב כמרכיב מהותי באהבה.
"ולפעמים הדמיון פורש כנפיים / ממריא אל עולמות בהם הכול אפשר" המפלט היחיד מהכאב הוא הדמיון – מקום שבו אין עבר ואין עתיד, ביטוי יפה לתחושת חוסר שליטה בזמן, וכמיהה לרגע נצחי שבו הכול פתוח. 'פעם סיפרו שזמן אלוף בלהשכיח / …אבל בינינו זה עוד שקר שמבטיח" – התנערות מהקלישאה ש"זמן מרפא הכול". להפך – הזמן עובר, אבל השקר ממשיך לעבור מדור לדור. יש כאן כמעט ייאוש מהתקווה לשכחה. זהו לא שיר על אהבה רומנטית אידאלית, אלא על אהבה שבורה, נואשת, אמיתית מאוד – אהבה שלא מנסה להרשים, אלא רק להחזיק מעמד בתוך כאב שאין לו תרופה. המנגינה יפה בתוגתה, השירה מאוד חשופה, קול שמביע כאב קרוב לרגישות, מאפשר לשבר להישמע.
באותה רוח מלנכולית- "רחוקה מכאן". כפיר בן ליש שיר קינה אישית, אינטימית ועמוקה שמתחיל במילים "מי צריך עכשיו ירח" על אובדן של אדם אהוב – אהובה שהייתה מרכז עולמו של הדובר – וכעת איננה.זוהי בלדת כאב, מצייר עולם שנעצר עם לכתה של האישה: שיר שיש בו השלמה כואבת עם ריקנות מוחלטת, כאילו עצם קיומו של העולם כבר אינו רלוונטי בלי נוכחותה.קולו של כפיר בן ליש משדר עוצמה רגשית שקטה – כאב מופנם ללא דרמה. העיבוד מעצים, מבליט את התוכן הרגשי.
אם לציין את זמרי הפרויקט, עידן רייכל משתף באלבום הזה זמרת נפלאה – שירה בן שמחון ששרה שני שירים: "עד סוף העולם" ו"דרישת שלום מחיים אחרים" – מנגינות וקול מהסוג הזה של יופיים אינו ידוע. הראשון הוא בלדת אהבה רגישה ומורכבת, שמתארת קשר זוגי טעון, מלא תקווה אך גם חרדה. זוהי הצהרת אהבה טוטאלית – כמעט עיוורת – של הדוברת כלפי בן הזוג, על רקע עבר בעייתי ועתיד לא בטוח. זה שיר שמתרחש בין פנטזיה למציאות, בין רצון להאמין לבין תחושת סכנה להתעורר מהחלום. בסאב-טקסט יש כאן הודאה: יש זמן מוגבל, המציאות תדביק אותם – אבל עד אז, היא רוצה לברוח איתו.
"דרישת שלום מחיים אחרים" הוא שיר שנוגע להמוני מתגעגעים, שיר מלנכולי מחלחל, שכולו עוסק בגעגוע, אובדן, ובקשר שנשאר רק בזיכרון או בחלום – אך כבר לא מתקיים במציאות. זהו שיר על נוכחות נעדרת – אולי אדם אהוב שמת, עזב או התרחק – אך עדיין חי בליבה של הדוברת. הכאב כאן אינטימי, שקט, מפוכח. השיר כולו נע סביב פער בין היום (המציאות) לבין החלום (הרוח, הדמיון). זהו שיר שמבטא את הכאב השקט של מי שלא יכולה להיפרד באמת, רק כי הלב עדיין זוכר. אין דרמה – רק מציאות רגילה וכואבת, שבה החלום הוא המקום היחיד שבו יש חום, מגע, מילה. "דרישת שלום מחיים אחרים" היא הדרך לומר: “אני לא שם יותר – אבל אני גם לא מצליחה להיות כאן לגמרי”. (השיר נכתב בהשראת מילי דקל חן, אשתו של שגיא החטוף שחזר מעזה)
תוגתה המינורית של המנגינה מכניעה את אזור הרגש בואכה הלב. כמו ברוב האלבום, רייכל משתמש בהרמוניות מינוריות שמשדרות עצב, געגוע ואינטימיות. לעיתים קרובות, המנגינות פשוטות אך מלאות עומק בזכות עיבודים מתוחכמים שמעשירים אותן מבלי להכביד. החיבור בין הטקסטים לבין המנגינות מעצים את המטען הרגשי של השירים. גם השיר הזה כמו רבים משיריו המינוריים, שנכתב בשיתוף עם אבי אוחיון, מצליח להישמע קליט ונגיש לקהל רחב, מה שמאפשר למוזיקה “לגעת” גם במי שאינו מאזין קבוע למוסיקה שלו. וגם: כמה יופי קיים בקול הטהור של שירה בן שמחון, שהיא "צבע" משמעותי בשיר הזה.
"ויום אחד" בהשתתפות ששון איפרם שאולוב, הוא בלדה רוחנית, נוגעת בניחוח מזרחי, שיר על חשבון נפש, על משמעות החיים, על קבלה, שינוי והתבוננות פנימית לקראת הסוף – המוות, או תהליך של שחרור מגלגול אחד ופתיחה לאחר.הטקסט נכתב בגוף ראשון מתוך מודעות קיומית עמוקה, ומתאר מסע חיים פנימי, בוגר יותר ממרבית שירי הז'אנר. הוא נע בין האישי לבין האוניברסלי, בין החולף לבין הנצחי. הנוכחות של איפרם שאולוב, מביאה צבע מסולסל יפהפה לפרויקט , סגנון ועיבוד הפותח עןד מרחב לפרויקט הנוגע במסורת פיוטית-מזרחית.
באווירה מוארת יותר מוסיקלית – השיר הקצבי "תגיד לי אתה". שירה וקצב שמשדרים דרמה שמתפוצצת מבפנים ומבקשים רגיעה. עידן רייכל כתב ושר טקסט רגשי וסוחף שמתאר מצב נפשי של סערה פנימית, מאבק בין כאב, אהבה, שברון, תקווה והישענות על דמות אהובה אחת, שמופיעה כמו אור בתוך כאוס. זהו שיר שנע בין פגיעות עמוקה לרגעים של חיבור ותקווה, והניגודים שבו – רגשיים, לשוניים ומבניים – הם מה שעושים אותו כל-כך עוצמתי.
הפרדוקס הרגשי: מצד אחד, הרצון לשכוח. מצד שני, אי-היכולת – הזיכרון לא מרפה. זו תמצית של כאב טראומטי: דווקא כשמנסים להרחיק את הכאב – הוא נצמד חזק יותר. המנגינה, טון השירה והקצב מעלים על מסלול מהיר של שעטה קדימה שאינם משאירים מקום לנשימה של שקט נפשי, ובסוף כמו שאומר השיר – "זה כואב יותר". מתאים לתקופה הזו, רכבת הרים של רגשות סוערים, שאינה עוצרת בתחנת רגיעה.
גם המוסיקה של "געגועים לא מזדקנים" שוברת את קו התוגה באלבום. זהו שיר על כאב שקט, כמעט יומיומי. על השנים שעוברות אבל לא שוחקות את מה שבפנים.
"ארץ" הוא סיום נוגה-ענוג על מציאות הפכפכה של ניגודים חברתיים ופוליטיים, שמתבסס על תפיסה של עם שחי בקונפליקטים שאינם מסתיימים לעולם. האם יהיה כאן פעם טוב אבסולוטי, או שנועדנו להיות "ארץ הותר לפרסום דקת דומיה ניפול ונקום"?
המוסיקה המינורית בטון המדוכדך של רייכל אינה מתלהמת, רכה ועגולה ומנחמת. הדרמה כמו התקווה הם חלק מהקו המלודי שמנתב לנתיב מרכזי בתחושה קולקטיבית (השיר מושר בגוף ראשון רבים) של השתתפות בצער, גורל משותף אבל גם משאת נפש לאור.
האלבום מרגיש כמו תגובה בזמנים של משבר – כאב, געגועים, פחדים. יש בו שילוב של געגוע, אהבה, בדידות, תקווה, וגם שירים שמביטים לעתיד ונלחמים בשבר. רייכל לא בורח מהקושי, לא מנסה ליישר קצוות. זה נותן לו אמינות וגורם למאזין להזדהות. הפגיעות הרגשית מורגשת נמצאת חזק במוסיקה המלודית להפליא.
המוזיקה אינה מנופחת על חשבון המילים. היא נותנת מקום לרגש — מנעד דינמי, אולי שינויי עוצמה שקטים, ליווי שמתאים לכאב, לאהבה, לתקווה. היכולת לאזן בין רגישות לפופולריות היא לא קלה – אבל כאן היא קיימת כאן.
צילומים:שי פרנקו, מרגלית חרסונסקי
