עומר אדם הוא אייקון תרבות בישראל, ולמעשה סמל של דור חדש במוזיקה הישראלית. המוסיקה שלו משקפת את הטעם של קהל רחב. יש לו יותר מיד בעיצוב הפופ הישראלי העכשווי. הצלחתו נובעת משילוב של כריזמה, חושים מוזיקליים חדים, חיבור לקהלים מגוונים, ובחירות אמנותיות נכונות.
השילוב של פופ, מזרחית, דאנס ומוזיקה ים-תיכונית. ימשיך למכור אותו לקהל רחב מאוד. לעומר אדם אין שום סיבה (מסחרית) לחדש בגדול. ממשיך לשחק את המאהב הנשבר והמתוסכל, הגבר שבוכה בלילה, מאוכזב אבל ממשיך לאהוב אותה עד עמקי נשמתו. קולו של עומר אדם ייחודי בנוף הפופ: בריטון חם, עם גוון צרוד מעט. הוא לא וירטואוז טכני, אבל יש לו כישרון טבעי להעברת רגש, בין אם בשירי שברון לב או בשירי שמחה והילולה. לעיתים שירתו מעט "מרוחה" ולא מדויקת טכנית – אך זה חלק מהקסם שלו: זרימה טבעית, כאילו השיר נאמר כמשפט מדובר.
מוסיקלית הוא לקח את הז׳אנר המזרחי והלביש אותו בלבוש מודרני: סאונד אלקטרוני, גרוב פופי, והפקות עשירות. השירים פשוטים, קליטים, עם פזמון חזק וחוזר. הרבה שירים על אהבה, געגועים, פשטות ישראלית, מסיבות וחופש.. הוא עממי אבל לא עממי מדי. מצליח לפנות לקהלים מגזרים וחילונים, צעירים ומבוגרים כאחד
הכותבים למדו אותו, מתאימים את השירים לראש ולטונים שלו. המבנים המוזיקליים כמעט שקופים. טון נמוך שמזנק מעלה, פזמון מרקיע בקול ובקצב. קלישאות על ז'אנר מיינסטרים, שאדם ממשיך לשווק, אבל אין ספק שהם סייעו בידיו להפוך לכוכב שכרטיסים להופעותיו עושים סולד אאוט שעה אחרי הוצאתם.
זמר פופ-ים-תיכוני שמשלב אותנטיות מזרחית עם מודרנה. קולו הייחודי, השירים הקליטים והחיבור הרגשי לקהל הם שקיבעו את אדם בתרבות הפופ הישראלית של השנים האחרונות
אלבומו הטוב ביותר "תסמינים של פרידה" (2025) זהו אלבום אישי שבו אדם לא חושש להיכנס פנימה לרגעים אינטימיים שלו דרך לחנים קליטים ועיבודים מושקעים. באמצעות שיתופי פעולה מגוונים הוא מצליח להציג חוויות שברון לב ביחסים בינו ובינה. אם חיפשתם את עומר אדם בסגנון קליל חפלאי בלבד – זה ברובו לא האלבום הזה.
.
