יש אנשים שיחיו לנצח. אריק ישב בבית, והיה תמיד בתוכנו. הוא יישאר לעד.  האיש הגבוה הזה. פשטותו. ההומור. נדיבות ליבו. צניעותו. והמוסיקה. השירים. ישראליותו. הטון, הבריטון,
לא קיבל בחייו פרס ישראל, כי מחל על הכבוד ועל הפרסים. ההסתפקות במה שיש הכי עניינה אותו. ספורט, למשל.  אריק היה מוכן לקבל גביע כאלוף הארץ בקפיצה לגובה, כאשר היה אלוף הארץ בענף זה.
אבל באמנות, בשירה – נו, נו, נו. זה לא הוא. תנו לו להישאר בבית. אל תעשו לו את הפדיחה של פרס ישראל. כי גם אם 50,000 חתמו, אריק לא יבוא לקבל את פרס ישראל, ממש כפי שאם 100,000 היו חותמים על עצומה לחזרתו של אריק לבמה – גם אז העצומה הייתה נשארת כהוקרה בלבד. גם כשאמני ישראל התכנסו בקיץ 2009 למופע הצדעה – אריק לא הגיע. נשאר בבית.
יואב קוטנר, שהכיר אותו מקרוב אמר פעם, קשה לדמיין חיינו כאן בלי השירים של אריק.  השירה הלא-אמצעית שלו. החום והאנושיות  שהקרינו כמעט על כל מלחין שעבד איתו. נדמה לי שזה כמעט חסר תקדים שלפחות חמישה מלחינים הצליחו ליצור בהשראתו ובשבילו, שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי, יוני רכטר, יצחק קלפטר.
נולדה מוסיקה קלאסית ישראלית: "למה לי לקחת ללב", "אמא אדמה", "עטור מצחך", "תוכי יוסי", "אני ואתה" הפתיחות של אריק לסגנונות, למיקצבים, למבטאים, לאנשים, לתמלילינים ולמשוררים היא שיצרה את המגוון הפלורליסטי והעשיר הזה, שהוא השאיר אחריו.
מעבר לכך: אריק איינשטיין היה זמר ששיריו בעברית העניקו תחושת שייכות אמיתית למקום בו אנו חיים. כשאריק  שר על "אור חיוכה" שידחה את בוא הסתיו והשלכת ב"פרח הלילך"  – זו התחושה הזו ה"ארצישראלית" שקשה להגדירה במילים. כשהוא שר "פגישה לאין קץ" – זוהי הליריקה האלתרמנית, שלא הייתה יכולה להישמע ככה בשום ארץ אחרת, כפי שאריק שר אותה.
קולו ליטף וחלחל כמעט חמישים שנה, שירים שאחרי טראומות, שירים של מחאה, שירי געגוע ואהבה, שירי ילדים. יישארו השירים. יישאר הקול. תישאר אותה אהבה שהייתה לי אליו, שהפכה געגועים.

השירים היפים של אריק איינשטיין  – גיטרה וכינור

אריק איינשטיין פייסבוק