עידן שירי הניחומים שלאחר הסערה, וטובים שניים מן האחד. רוך וקושי דרים זה לצד זה. צד אחד "ריח חזק של הסוף" ומאידך כמה יפות האהבה והשקיעה. אין צורך לחפש את הקיטש בנרות. הוא מציף את העולם. הוא נמצא ממש כאן בשיר הזה. הקיטש המודע לעצמו, הוא כורח לא יגונה במציאות שבה האמנות איבדה זה מכבר מכוחה המוסרי-פוליטי והפכה לסחורה הנצרכת מתוך דרישה.
עברי לידר את ואלרי חמאתי לוקחים חלק במגמת הקיטש המשמשת חלק ממהלך הנרמול של המשך החיים כאן בחיבור "משאללה" ל"אינשאללה". הבלדה הנוגה הזה עשויה מחומרים שמכשירים אותה לא רק להשתתפות בצער אלא גם להפגת צער והרגעה. ברור שאחרי החושך תעלה הזריחה, ושאחרי המכה צריכה לבוא אהבה.
שני הקולות חוברים להעצים, תן לרגש המזמר לכסות על מסר נדוש. זה שיר נוגע, מגיע ומרגיע, מדלג על משוכות ביקורתיות בזכות המוסיקה המנחמת. נוטים לחשוב על המילה "קיטש" בהקשר להתחזות אסתטית ולטעם רע. זה לא השיר הזה. מצד שני זה חלק מהאסקפיזם האומנותי שעובר על החברה המקומית. האם בכך נתנחם ונעבור הלאה?
ואלרי חמאתי ועברי לידר משאללה צילום, בימוי ועריכה- ואדים מכונה.
נכון שיש ריח חזק של הסוף/ ואולי גם הבכי עלה על הצחוק
אבל כמה יפה השקיעה/ כשזה שנינו אני ואתה/ אני ואתה
ונכון שהצבע בשמש דהה/ וחלום שחלמנו רחוק מנגיעה
אבל כמה יפה אהבה/ כשהיא באה תופסת אותך
בלי כוונה/ מבקשת ממך
אינשאללה/ אווו אינשאללה/ מתי כבר נבין לא הכל מלמעלה
משאלה/ אווו משאלה/ שהשמש תזרח עוד עליך, עלי
ועוד נספר על טירוף שהיה/ ואיך שחיברנו ביני לבינך
ועל כמה יפה השעה/ שמחושך עולה הזריחה/ בוא תראה גם אתה
ויש פה ניסים לא זו לא שאלה/ וגם אם קשה לקבל את המכה
אבל ככה זה שתדע/ לאהוב אותך בלי תמורה
זה ביני לבינך/ ביני לבינך
אינשאללה…
