שם האלבום מחזיר לפרנק סינטרה, מושא הערצתו של וילי נלסון – שיר שנaמע המנון משבר אמצע החיים בשנת 1966. ב-2018 הקדיש נלסון אלבום שלם לשירי סינטרה – My Way, שזכה הגראמי. למעשה, זה אלבום המחווה השני לפרנק סינטרה של הזמר והיוצר הקאנטרי. החדש יוצא ביום הולדתו ה-88 בעיבודי מיתרים סגנון האולד סקול. הגרסאות האלו אינן מיועדות להחליף, להמציא מחדש או אפילו להתחרות במקור, אלא להחזיר את השירים ההם מספר השירים האמריקאי הגדול (הסטנדרטס) לאור הזרקורים העכשווי.
אכן: וילי מספק לכל אחד מהשירים ביצוע שנשאר נאמן למקורות שלו, כל כך נאמן שיש אף תחושה מסוימת של דז'ה וו לאורך כל השירים, עד שמישהו יכול לחשוד שהוא ממחזר/מחקה את המאסטר של אז. בליווי תזמורתי סוחף שלם, נלסון כרגיל מצליח לשדר את התחושה בעדינות של הביצועים המקוריים ומצליח להפוך את השירים לשלו.
כמו זמרי ג'אז גדולים, נלסון לוקח את השירים לחלקה שלו. טווח הקול של נלסון הוא מוגבל למדי, אבל הוא מחפה על כך ברוך מעודן נפלא. הוא מסוג הזמרים שאינו זקוק לטווח רחב של אוקטבות כדי להוציא משיר את המיטב.
וילי נלסון נשמע כאן אפילו צעיר יותר מאשר בשנים האחרונות. נראה שהוא שר בחיוך את הסטנדרטים האלה, איכות שמעניקה ל – That's Life מגע מחודש חם.
