זהבה בן שרה מייחלת להווה ועתיד מושלמים על בסיס אידיאליזציה של העבר. הכותבים "גנבו" לה את "חיבוקים של פעם" מ"אהבה אסורה" (1998). התרפקות על כך ש”פעם הכל היה טוב" גורמת להרגיש שההווה מחוויר בהשוואה. זיכרונות נעימים יכולים להיות מנחמים – אבל אידיאליזציה של העבר לא משרתת מטרה ממשית מעבר להעלאת רמת האומללות בהווה. מצד שני טבע האדם הוא לשקוע בנוסטלגיה.
זהבה בן לא עד כדי כך התעמקה בסוגיה. היא כולה בתוך איזושהי סיטואציה אופורית: זה זמן לפתוח תריסים, להתקרב לאלוהים, סתם לשבת מול הים, לחיבוקים של פעם, לכתוב את השירים שעוד לא נכתבו.
אל תצפו מזהבה בן לומר דברים "חשובים", להתמודד עם המציאות. הסלסול שלה משרת אותה גם הפעם למנגינה נעימה ולשיר געגועים הכי סתמי שיכול להיכתב באלה הימים. המעבר בין בית לפזמון הוא דוגמא למתכון פופ מהוקצע, כתיבה אולד סקול, מתאים לפסטיבלי הזמר בסגנון עדות המזרח של פעם. זהבה אינה מתיימרת למשהו מעבר למתכון המיושן הזה, שלא עשה לי כלום.
זהבה בן כמו פעם במאי: אסף אלמוג
זמן לכתוב את השירים שידליקו את האש שתחמם אותנו כל הלילה
זמן לפתוח ת'תריסים למצוא שמים אחרים ללכת על השביל לחזור הביתה
זמן לצעוק לאלוהים להיצמד אל הפרטים להבין הכול זה מלמעלה
והשמש עוד תזרח יש דברים שלא נשכח ומה עושים כשנגמרה האהבה
ויש געגועים לחיבוקים של פעם נעבור ביחד את הגלים כמו פעם
סתם לשבת ככה מול הים לא לחשוב על מה יביא איתו מחר
יש עוד מנגינות יפות שלא כתבנו יש תקווה קטנה שמחכה רק לנו
מה שלא יהיה אתה תראה אחרי הכול יגיע יום יפה
זמן לחזור לשורשים להגיד את המילים הכי יפות כל מה שלא אמרת
זמן לבוא חדש נקי לתת ת'לב בלי להסתיר את השריטות את הפחדים בלילה
זמן לצעוק לאלוהים להיצמד אל הפרטים להבין הכול זה מלמעלה
והשמש עוד תזרח יש דברים שלא נשכח ומה עושים כשנגמרה האהבה
ויש געגועים לחיבוקים של פעם נעבור ביחד את הגלים כמו פעם
סתם לשבת ככה מול הים לא לחשוב על מה יביא איתו מחר
יש עוד מנגינות יפות שלא כתבנו יש תקווה קטנה שמחכה רק לנו
מה שלא יהיה אתה תראה אחרי הכול יגיע יום יפה
