ריטה ורמי היו אמורים להיות שוב ביחד על הבמה לראשונה מאז פרידתם, בקיץ 2020. המודעות הכריזו:  ימי הצום המשותפים הסתיימו. אין ביזנס כמו שאו ביזנס. חוזרים לימי התום. אפילו מכירת כרטיסים החלה. סיבוב הופעות החל כל רחבי הארץ, אבל אז פרצה הקורונה.
הרבה שנים חלפו מאז הפרידה המתוקשרת, והנה יש סיבה למסיבה מחודשת. צריכים להודות: רמי קלינשטיין הוא לא רק חלק מהקריירה שלה מהבחינה האומנותית. הוא קידם ודחף ושדרג את הקריירה שלה, ודי להזכיר את  "ימי התום", "מחול מטורף", "עטוף ברחמים", "עד שתעזוב", "תפתח חלון" "שביל הבריחה" "אני חיה לי מיום ליום"
באחד הסרטים הדוקומנטריים עליה אומר עליה קלינשטיין – ריטה היא משהו כמו פנתר שיוצא לצוד וברגע הנכון מתנפל על הטרף. פנתר משחר לטרף. לא בטוח שצריך להקצין בדימויים. אבל כפנתר משחר לטרף –  ריטה היתה תמיד זקוקה לאתגרים שזמרות מקומיות בדרך כלל לא לוקחות על עצמן. אז גם אם תהום פעורה ביניהם במישור האישי – היא הולכת על האתגר.
אומנתית, אחרי שכתב לה את "חמצן",  דיסק שהצליח פחות, ריטה קיבלה כבר החלטה או שהחליטו בשבילה  לקחת שירים מאחרים מארקדי דוכין, שלמה ארצי, אביב גפן, מיקה קרני. בסך הכל היא הייתה זקוקה גם להשתחרר אומנותית מרמי, שהרי ריטה אינה בדיוק זמרת יוצרת. היא זקוקה לחומרים שיאפשרו לה כיוון קצת שונה, גישה שונה, כמו למשל כמו "אני גרה מול הים" שענבל סמדר כתבה והיא שרה לזכרו של יוסי בנאי.
רמי קלינשטיין המשיך בדרכו אחרי הפרידה, השכיל לפתח קריירה עצמאית, תפס ביטחון בימתי. היום עומד בזכות עצמו.  מדובר ביוצר מגוון שכתב שירים כמו "תפוחים ותמרים", "על הגשר הישן", "צעיר לנצח", "אין כמוה". רמי הוא סינגר-סונגרייטר, שמגיע כבר מעדת פרפורמר לכל דבר. מענין  איך תיראה/ תישמע  הופעה משותפת של השנים כיום? מישהו זוכר את ההופעה המשותפת שלהם ב-2001? חיטטתי בארכיוני ומצאתי ביקורת שכתבתי על ההופעה ההיא. אני מביא אותה ככתבה ולשונה.

"אמנם לא נסחפתי כמו הבחור נמוך הקומה הממשוקף שישב בשורה מתחתי וקרע גרונו בשירה. אבל בשלב מסויים אמרתי: תן לרגש ללכת במקומך. עזוב הבקורת בצד. יש פה שואו, יש פה מלו-מלו-דרמה. לך איתם.
ריטה ורמי על הבמה. לא רק על הבמה, אלא על מדרגות האולם. ריטה ורמי עולים ויורדים, מחבקים, מנשקים ולוחצים ידיים. שולחים אהבה ומקבלים טונות בחזרה. מוטו: וקבלו את הזוג המאושר בחיים ועל הבמה.
הזוג יודע שזו ההזדמנות שלו למכור משפחתיות מאושרת, לצד השירים. רמי קלינשטיין אמנם לא נראה ולנטינו על הבמה, קצת נעבעך מול תשוקתה, אבל הוא משתף פעולה בגיפופים הקלים, בכמו-פלירטוטים, אפילו רוקד עם ריטה, מרים אותה בתנועה סיבובית. זה כמו שהם אמרו לעצמם: אם כבר, אז עד הסוף. אם רומנטיקה פמיליארית, אם אושר מתוק, אז למה לא לעשות מההצגה קיטש עד ריגוש. בתוך כל החארה במקומותינו, לתת את האשליה הגדולה, כמו בסרט דמעות טוב. עד הסוף.
ראיתי שם את לואי להב. בעל מקצוע, מעצב הפקות, עם אוריינטציה של עבודת ריגושים בכל אלמנט. מהביגוד המבליט את חיטוביה ועד נפחי סאונד בעיבודים בלתי מתפשרים לכלי נשיפה, סולואים, שילוב של חשמלי ואקוסטי. ריטה מודעת לגופה, מניעה כל חמוק, מעגלת תנועה, משחקת בשיער. רמי עובד קשה כדי להיות חלק מהפקת הריגושים. הוא יורד ועולה במדרגות, הוא אוחז בה מאחור,  נוטלה לריקוד משותף, משוחח איתה בחצי פלירטוט וב"נדמה לי" על עניינים משפחתיים. ריגושים: היא מתחילה ב"תפוחים ותמרים", והוא ממשיך אותה כולל סולו גיטרה. בשלב התפוחים מגיע גל ראשון של מעריצים ופרחים לבמה מתוכנן?, חלק מהפולחן?

מ"תגיד את זה" הם עושים כמעט מערכון, "שבועה" מקבל ביצוע דרמטי ענק בדואט, את "אל תלכי מכאן" לז'ק ברל היא שרה ברגיסטר גבוה, אולי אפילו גדול על השיר. ב"שאני רוקד" ריטה מחליפה לאדום עם שסע. רמי שר והיא יוצאת בריקוד, נוטלת מקרופון כדי כדי לעשות את "עד שתעזוב". וב"ערב כחול" בחלק השני, אנחנו על האוורסט של הקיטש: רמי מזמין את ריטה לרקוד, והתזמורת מנגנת סווינג. בא לה למות עליו לזכר ערב שלא יחזור. ואם רומנטיקה, אז עד ENDLESS LOVE כמו הדואט של ליונל ריצ'י ודיאנה רוס. אבל "שביל הבריחה" קיבל ניואנס ראפרי. ובהדרנים מגיעים לשיאי הריגוש ב"לא כל כך יפה".
רמי ריטה עובדים בשביל הקהל המתרגש והאוהד. העיבודים, הסולואים, התאורה, הירידה לאולם, לחיצות הידים והנישוקים, הפמיליאריות. "תגיד רמי, אם אפשר היה לבקש משאלה, מה היית מבקש? קיטש אבל לא ברודוויי  לעניים.

רמי וריטה לא הולכים בהכרח על מניפולציה רגשית, אם כי היא קיימת, בעצם העובדה שהם החליטו לתת למשפחתיות לפרוץ אל הקהל, אפילו על חשבון חידושים. ריטה היא ריטה, יודעת לעשות משיר גדול מהחיים, לשיר אותו עם כל חלק מגופה, ובשבילה המפגש עם הבעל הוא חגיגה. רמי הוא לא בדיוק הפרפורמר שנולד להשתפך, להתמסר ברגשנות פיסית כזו, אבל הוא הלך על הקונספט, ככה שהשאו נראה הרבה יותר מחניף מאשר אם כל אחד מהם היה לבד על הבמה".
הביקורת הזו נכתבה ב-2001. מה יקרה תשע עשרה שנה אחרי? אני מת מסקרנות.