אחרי ה – Blue Train נשארו להצגה השניה ארבעה נגנים לנגן את תקליט הבלדות של ג'ון קולטריין מ – 1963. בשנת 1962 היה ג'ון קולטריין תחת מתקפה מצד מבקרים שמרנים, שכינו את הופעותיו הארוכות והסוערות “אנטי־ג׳אז”. בתגובה, הוא נכנס לאולפן כדי ליצור אוסף קלאסי זה של בלדות.
קולטריין היה אחד מנגני הבלדות הגדולים בתולדות הג׳אז, עובדה שלעתים הועמה בשל המחלוקת סביב יצירתו. בה – Ballads כישרונו הלירי בלט במיוחד. הוא בא לידי ביטוי דרך אחד הצלילים היפים ביותר שנוצרו אי פעם בג׳אז, צליל שמזכיר מתכת נדירה שזה עתה התגלתה.
זה היה האתגר של הרביעייה שנבחרה לנגן את הבלדות – אינו טכני בלבד, אלא בעיקר אסתטי ורגשי. זוהי מוזיקה שמצליחה דווקא דרך איפוק, מוזיקה שבה כל תו חשוב, וכל תו מיותר מורגש מיד.
"בלדות" של ג'ון קולטריין שיצא בינואר 1963 בחברת Impulse! הוקלט בדצמבר 1961 ו – 1962 עם מקוי טיינר (פסנתר), ג'ימי גריסון (בס) ואלווין ג'ונס (תופים). המבקר ג'ין ליס ציין, שהרביעייה הזו מעולם לא ניגנה את המנגינות האלו לפני כן. "הם הגיעו עם תווים של השירים מחנות מוזיקה" ורגע לפני ההקלטות, הם "דנו בכל מנגינה, כתבו את השינויים שהם רצו להקלטה, עשו חצי שעה מעין חזרות ונכנסו להקליט". כל יצירה הוקלטה בטייק אחד. האלבום זכה בפרס היכל התהילה של הגראמי. החומר המוזיקלי הוציא את המיטב גם מהפסנתרן מקוי טיינר, שמקבל מקום מרכזי, ועדינותו ההרמונית והאלגנטיות הצלולה שלו מאירות לאורך כל האלבום.
בהשוואה לאלבומים אחרים של קולטריין, "בלדות" קיבל ביקורת כ"קל מדי" וכפשרה גדולה מדי בין קולטריין לחברת אימפולס! האלבום נתפס כתשובה למבקרים שטענו, כי כי נגינתו מסובכת בעלת קונספט מוסיקלי דל. על "בלדות" אפילו נכתב שזה תקליט שקולטריין לא רצה לעשות. הוא היה די שנוי במחלוקת ונחשב כוויתור למסחריות. כנגד הג'אז המודאלי והפוסט-בופי היותר אוונגרדי (בזמנו) שלו.
תיאורית הקונספירציה הזו אינה מונעת את ההנאה מאלבום משובח לחלוטין של קולטריין, שעשה את מה שהוא תמיד עשה – חוקר אפיקים ומצבים חדשים בחיפוש בלתי נדלה אחר הארה אישית ואמנותית. ב"בלדות" הוא בחר את הצד החם יותר של המוסיקה.
הצד הזה נשמע נפלא בנגינה של הרביעייה כחול לבן, במיוחד עמית פרידמן בטנור. נגינת הבלדות היתה מבחן אמיתי למוזיקליות שלו הרבה יותר מאשר לטכניקה בלבד. קיבלנו צליל חם, עמוק ועגול בשליטה בדינמיקה.
בלדה באופייה המוזיקלי "מסופרת" – חלוקה נכונה של משפטים מוזיקליים, נשימה טבעית שמדמה שירה. חשוב שהנגן יחשוב כמו זמר, לא כמו “מבצע תווים”. נגנים כמו דקסטר גורדון ידעו ליצור תחושת “סיפור” בכל צליל. גם כשהקצב איטי, צריך להבין את האקורדים לעומק.
אני מגלה יותר ויותר את יכולותיו של הפסנתרן יונתן ריקליס. נגינת בלדות ג’אז בפסנתר היא אמנות של איזון עדין: בין חופש לשליטה, בין רגש למבנה, ובין פשטות לעומק. זה סגנון שבו כל צליל “נשמע עד הסוף”, ולכן הדרישות מהפסנתרן שונות מאוד מנגינה בקצב מהיר. לריקליס יש את זה – שליטה בהרמוניה, טיימינג גמיש, והכי חשוב – איפוק וטעם טוב.
שי זלמן, המפיק המוסיקלי של ערב הבלדות, ניסה לחרוג משגרת הקצב האיטי של הבלדה ועיבד את What's New בקצב מהיר, אתגר מעניין, שיש בו סוג של התרסה של מתופף ג'אז מיומן כלפי האופי המוסיקלי של הבלדה.
אם לחזור לסיבת ההתכנסות – קולטריין הוכיח שהוא נגן בלדות נפלא, ומבין אלבומי המיינסטרים שלו, זה בקלות המועדף עלי. עדות נהדרת לצד העדין יותר של קולטריין, שהרביעייה נגעה בו בהשראה גדולה.
צילומי סטילס: מרגלית חרסונסקי
