מבקשים את השיר הזה הרבה בשבועה הזיכרון לחללי צה"ל, למרות שיורם טהרלב לא התכוון לספר משהו בשיר הזה הנוגע לשכול. השיר נכתב אחרי מלחמת ששת הימים, והוא מתאר פרידה של זוג אוהבים, שלא נפגשים יותר לנצח. טהרלב בחר לשתול את סיפור פגיישתם בנוף של עמק זבולון המזרחי, משבצת קרקע שחולקה בין כמה קיבוצים ומושבים, וביניהם קיבוצו – יגור. על פי טהרלב, מקום ההתרחשות בשיר הוא מקום ששימש מסתור עבור זוגות בני המקום שחיפשו מקום להתבודד בו.
ביצועה של חוה אלברשטיין הופיע לראשונה באלבומה "מות הפרפר"(1968) בעיבודו שלדובי זלצר. השיר נקרא במקור "ציפורן לבנה".
המוסיקה מנתבת את הסיפוק לאפיק יפהפה. למרוץ תוגת הפרידה, המנגינה, המהלך ההרמוני והקצב (בוסה נובה) משדרים איזושהי תנועתיות שובת לב שיש בה גם אלמנט של מסתןרין, של קירבה וריחוק. ה"מספרת" (חוה) מזדהה ועדין נשארת מספרת.
יש שיחושו רוח "ארצישראלית" הנושבת בגבו. חוה אלברשטיין העניקה לשיר חותם נצחי. גרסתה היא שהפכה אותו קלאסיקה ישראלית. האם מכאן אשר להבין מהו "שיר ישראלי"? – ממש לא, אבל אין ספק כי הקשר שבין שפה, מקום והתכוונות הם שמייצרים את ה"ישראליות" ללא קשר סגנוני.
חוה אלברשטיין בשביל אל הבריכות
רוחות חמות נשבו בינות עצי האורן
ורחש ממטרות עלה מן השדות
בתוך שער ראשה הלבינה הציפורן
וכף ידה קטנה הלבינה בידו.
בשביל אל הבריכות פסעו שלובי ידים
וכוכבים נשרו למים עם הטל
ותן בודד צחק הרחק בתוך הליל
והיא אמרה: אתה כל כך יפה, חייל.
והיא אמרה לו: הן מחר תצא לדרך
את תרמילך ארזתי שאותו תיקח
לא שמתי בו מכתב, לא פרח למזכרת
הן אם תזכור – תזכור, ואם תשכח – תשכח.
ועת חזרו בשביל מן הבריכות עם שחר
דמעות הטל נתלו גדולות על קני הסוף
והוא את כף ידה אחז ביד בוטחת
והיא הביטה בו מתוך מסך שקוף.
והוא אמר לה: ילדתי אני אחזור עוד
גם אם רחוק אלך, ליבי נשאר איתך
והיא החזירה לו בלאט את הציפורן
הן אם יזכור – יזכור, ואם ישכח – ישכח.
והוא הלך לקרב עת החמה הנצה
ולא חזר משם ימים רבים כל כך.
והיא יודעת שהוא לא יחזור לנצח
והיא עוד מתפללת שהוא רק שכח.
