מהו ה"זה" שהולך ובא? כמו יוצרים רבים במוסיקה, טוהר קדוש נותנת לדכדוך לנהל את כתיבתה. חושך ואור הם אמצעים נדושים. את החושך היא מחבקת, את האור היא מבקשת בצנצנת. את עצמה היא רואה מפוזרת באדי עשן בין אנשים, נצמדת לכביש באהבה. אני מזהה כתיבה יומרנית, שאינה מכילה תוכן משמעותי.
טון השירה משדר איזושהי רגישות מלנכולית, אבל הוא אינו מצליח להעניק לשיר ממד עומק שמעצים את הנרטיב או את הקונפליקט של חיים בין חושך לאור. המנגינה היפה היא ללא ספק הצד החזק של השיר, אבל היא נטמעת באווירה חלומית כחלק מהערפל העוטף את השיר, שבסופו של דבר אינו מתפזר. טוהר קדוש יצרה פופ חלומי המדגיש אווירה ומרקם קולי ריחופי, אבל לא משהו מעבר.
טוהר קדוש אור בצנצנת
אני נוטה לחבק את החושך/ להתרפק/ זה קורה לי רק/ כשאין לי כבר עם מי להתחבק
אני מקיזה את השמש מתוכי/ וכלום לא ייכנס אלי/ כלום לא ייכנס
אני אישה כזאת של לילה/ של שמלות/ של כוכבים/ זה קורה לי רק/ כשאין לי כבר את מי להאשים
אתה בטח מסתכל עלי/ זה לא מאוד מרשים/ התפזרתי לאדי עשן/ בין כל האנשים
נצמדתי לכביש/ בכזאת אהבה/ תביאו לי אור בצנצנת/ נעמדתי מולך/ בכזאת הכרה
זה בא והולך ממני/ זה הולך ובא
עוד קפיצה/ והגבולות כבר מתחילים להיטשטש/ הצלקות שלי יפות/ ואין במה להתבייש
שוב הדלקתי שמש/ בעוד בן אדם חשוך/ לי נשאר רק קצת/ נשאר רק קצת/ נשאר לי בדיוק
נצמדתי לכביש/ בכזאת אהבה/ תביאו לי אור בצנצנת/ נעמדתי מולך/ בכזאת הכרה
זה בא והולך ממני/ זה הולך ובא
