הייתי פותח ביקורת על החדש של יהודית רביץ בשאלה: מה היו הציפיות ממנה אחרי שנים רבות של היעדרות מהאולפנים ומהבמות? למעשה, רביץ מעולם לא נעלמה. השירים שלה המשיכו להתנגן, להיות חלק מפס הקול של הרדיו הישראלי. השאירה רף ציפיות גבוה מאוד, ואחרי שהאזנתי לחדש, נדמה, שהיא לא ממש התאמצה/ התיימרה לעבור אותו. זה אלבום נעדר אמביציה לכבוש מחדש פסגות. רביץ התייחסה למכלול כאיזושהי מעבדה לבדוק את המרחב המוסיקלי שלה נכון לעכשיו. זו אולי הסיבה לעירוב של ישנים וחדשים. גם את הישנים לא ניסתה להעצים בפרשנויות יומרניות, אלא לגעת בהם ממרום בגרותה העכשווית. שום דבר שירמז על כך – שהיא מחדשת קריירה מהסוג התובעני במלוא מובן המילה.
אין זה אומר שהפרויקט העכשווי חסר מומנטים של מוסיקה יפה. כל העשייה באלבום הזה, בהפקת יזהר אשדות ובנו עיליי, הייתה פרספקטיבית, מעין חקירה מחדש של שירים מתוך התייחדות מחודשת עימם, אפילו כדי לגלות בהם קסם/ עומק אחרים. דוגמא: "אדון כמעט וגברת כבר" מאלבומה השני "גלוי ונעלם". השיר נשמע כאילו רביץ מעניקה לו בהירות מתוך הבנה עמוקה יותר של חנוך לוין, כאשר העיבוד מוסיף אלמנטים חדשים חיוניים בנגינת הגיטרה החשמלית וכלי הנשיפה.
ב"ילדות נשכחת" יש היבט מחודש לשיר שהלחינה למילים של יעקב גלעד, המזוהה עם הביצוע של נורית גלרון מ-1982. השיר בן האל מוות, הוא ביטוי לתחושות הגעגועים לתקופת התום של הילדות ולארצישראליות של פעם, שאיננה עוד. רביץ שרה את השיר באינטימיות צנועה, בפשטות אמיתית כזמרת יוצרת אותנטית, ולא כמי שבאה להראות את הפרשנות היותר נכונה לשיר. העיבוד מוסיף לקווי מתאר של צניעות ויראת כבוד בפני הטקסט ובפני הקו המלודי, בנגינת אבישי כהן בקונטרבס ויהודית עצמה בגיטרה אקוסטית.
מיוחד גם המשאפ בין "קרוב אלי" (האלבום "שם" 1990) ובין "שובי לפרדס" (מילים מאיר ויזלטיר) המוכר בביצוע אריק סיני, וגם כאן נושבת איזו רוח ישנה חדשה, שיוצרת מעין סיפור חדש בחיבור בין שני השירים.
עוד חידושים אינטימיים יפים – "נוסע סמוי" (חוה אלברשטיין) ו"עשה שיהיה לי קל" (אסתר שמיר) מתוך "ומאוד לא פשוט לחכות", שיצא ב-1993. גם כאן מורגש כי רביץ שרה את השירים מתוך רגיעה עכשווית אינטרוספקטיבית.
חוסר המחויבות ללהיטים גדולים קיימת בקטעים שונים מנעימת הפתיחה מתוך "באופן קבוע וחד פעמי" של יוני רכטר, "קטע מעבר" שמורכב מ"מילה טובה".
מיוחד ויוצא דופן: "שם פרטי" הוא סיפורה הביוגרפי של רביץ כפי ששרבט והלחין עילי אשדות מפיה, שמתפתח באופן מפתיע בסיומו לחגיגה מזרחית ("הלילה הלילה שמחה גדולה הלילה") בהשתתפות "הפרויקט של רביבו". השיר הזה מראה עד כמה האלבום הזה נבנה מכל הבא ליד.
חדש ומיוחד: "איילה", שיר לירי קצר (23 מילים) של המשוררת יונה וולך שפורסם ב- 1983 בראש ספר שיריה 'אור פרא', שיר בהיר ומזוכך על תמצית החיים, שונה מאוד מן השירים הבוטים שכתבה, מעין דיאלוג עדין ועמוק בינה לבין עצמה. השיר מתבסס על מטפורה – החושפת את וידויה שאומר: במהותי אני איילה השותה מים בנקיק נסתר בצוקים. השאלה הרטורית "מה לי ולה?" החוזרת פעמיים, מקבלת תשובות שמתחילות במילה "אלא", מילה שנועדה להראות על משהו הפוך או שונה ממה שנראה מלכתחילה.במילים אחרות, לכאורה, אין הרבה משותף ביני לבין האיילה, אבל במהותנו הפנימית אנו מאד דומות, אולי גם זהות. המטפורה הופכת לתיאור עמוק, של נפשה וחייה של יונה: לא רק פגיעותה, חיוניותה, רגישותה אלא היא גם "צוקים", כלומר פראות, סכנות, לא רק החיים והרעננות של "מעין חיי". היא גם החיוניות של איילה פראית בטבע.
זהו אתגר לא קטן לבחור שיר קצר ובעל שורות קצרות להלחנה. יהודית רביץ הציבה את המטרה הזו, כשהיא מסמנת קו של התמקדות באמנות, לא באופנות מוסיקליות. קוצרו של השיר גרם לחזרה על משפטים, מה שמן בסתם הפקיע את השיר מצורתו המקורית הראשונית. מצד שני, הלחן והעיבוד שומרים על קו לירי בהיר ומזוכך. המוסיקה מעניקה לטקסט אותו רגש שמשלים את התמונה הלירית במנגינה, בהרמוניה השמיימית בשירה המתכוונת. מבחינה זו רביץ הפיחה חיים של ממש בטקסט של יונה וולך – על כל משמעויותיו. בעיני, השיר היפה ביותר באלבום.
ב"קהלת פרק ט׳" רביץ משגרת הגות של קהלת במוסיקה נעימת לכת, אקוסטית למהדרין, בקווי מתאר מלודיים, שאינם קורצים לפסגת המצעד. טוהר פונקציונאלי. אם דיברנו על ציפיות, לא אתעמת עם מי שהתאכזב, אבל אני מאמין לרביץ שזה הראש שלה נכון לעכשיו.
הסיום "בבוקר" (מילים: יהודה עמיחי) שיר המוכר מגידי גוב בגרסת דואט עם גבע אלון בגיטרה ובשירה, הרמוניה מעודנת רבת השראה, תוגה יפה עם ניחוח שמימי.
אפשר לראות את האלבום הזה כחסר כיוון או קוהרנטיות, ועם זאת אני מאמין לרביץ על הגישה המאוד פתוחה ויצירתית, שאיפשרה לה לבחור מה שמתאים לה מתוך מגוון רחב של אפשרויות, וליצור בכל זאת אלבום אישי ייחודי אקלקטי שאינו מוגבל על ידי גבולות נוקשים.
יהודית רביץ אני משם – איילה
