מה שהמוח חושב, מה שהלב מרגיש. נכון שהגיע זמן לדבר, אבל מילים ומנגינה משרטטים יותר מדויק את נפתולי  אהבתה.  באהבתה היא מנסה להקשיב לעצמה, שואלת שאלות, עושה חשבון נפש מול בן זוגה. זה הטון  של יובל גיגי שבולט ברכותו/ רגישותו.
שירתה היא תרשים מדויק של המתחולל פנימה. גם המגינה והעיבוד העדין יוצרים אחידות של רגישות  ואווירה שמכניסים לעולמה. השיר נע בנתיב אמצע המכיל את שעובר עליה. הניואנסים במנגינה ובטון הם חלק מהנרטיב המוסיקלי המיוחד הזה. סוג של שירה "שקטה" שנדיר לשמוע בימינו. זמרת יוצרת שמצליחה לגעת במקומות עמוקים בתוכה בכל מרכיב. ההפקה המוזיקלית עטפה אותם במינון אווירה המהדק את כל מרכיבי השיר.

יובל גיגי בוא שב

בוא, שב, אולי הגיע זמן שנדבר/ זה לא שיש לי משהו אחר
זה לא זה, זה לא זה./ בוא, תשמע, אני יודעת שמשהו השתנה
זה לא שיש לי רגע לעכל/ זה לא זה, זה לא זה.

וזה הלב שלי, זה מה שיש מולי/ העיניים רוצות עכשיו קרוב
זה כבר לא שולי, אולי גם לא שלי,/ אז הוא דופק חזק, קורא לי לעזוב.
בא לי להרוס כדי לראות אותי/ להזיז אותי, להרגיש את זה בגוף.
מעכבת דיבורים במקום פשוט לעוף/ או להיות או לרוץ או להיות או לרוץ.
הם לא אני כל יום וזה קשה לשאול וזה קשה לשאול בלי לענות – אם זה הכי קרוב? אם זה אומר לי בואי? רק ככה מסוגלת לאהוב.
תן לי לחזור לפסיק שהשתנה לנקודה/ איך צחקנו בלילות, כמה בכיתי בשבת,
לא רציתי שתלך, זה הרגיש לי משוגע

בוא, שב, אולי הגיע זמן שנדבר/ זה לא שיש לי משהו אחר/ זה לא זה, זה לא זה.
בוא, קרוב, אני זוכרת לא נתת לי ליפול/ אתה מזמן בכל חלק בחיי
זה יותר מדי, יותר מדי

זוכר איך לא מזמן, ישבנו מול שקיעה/ נישקת לי את האף, אני הרגשתי בטוחה
עברנו ים ביחד, הפכנו קצת לצל/ חיים חיים של שניים בלי שנייה להתעכב.
קל להישאב אחורה כשהלב דורש מקום/ רק לנוע, זה ידוע זה חייב להיות נכון.
מפרקת, מרכיבה ועוד קצת מפרקת/ עדיין לא יודעת לאן בדיוק אני הולכת
רוצה קצת לשחרר להרגיש אותי קרובה/ הכל זו בחירה
לשים מצב טיסה, להמשיך את המסע/ ולשמוע בלופים "רק את זה אני רוצה"

בוא, שב, אולי הגיע זמן שנדבר/ זה לא שיש לי משהו אחר/ זה לא זה, זה לא זה.
בוא, תשכח/ אתה מכיר אותי אני עוד מנסה,/ קצת רציתי להרגיש כשזה סוער
זה לא זה, זה לא זה.

אולי אנחנו מפחדים לשכוח/ הרגלים לחיות חיים אחרים
אולי אנחנו מסתתרים, מתעלמים/ אבודים