דכדוכו של יונתן ארצי. העולם בחוץ שוקע, יש מבול. איך יוצאים מזה "נתנחם בשקר עד מחר" הוא אומר לה, "נעמיד פנים, כי זה מה שנותר". מה קרה?! זה נשמע שיר דיכאון של גיל העשרה על העולם הרע, ביטוי רגשי  של תחושת זרות, כאב, אכזבה וחיפוש משמעות בעולם שנתפס כקר, אכזר או חסר צדק.
יונתן ארצי, בנו של שלמה ארצי, עדיין נמצא בתקופה הזו בשיר הזה – של גיל ההתבגרות, שלב שבו הרגשות סוערים, פעמים רבות ללא שפה מדויקת לתאר אותם. שירים עצובים מאפשרים לפרוק תסכולים, דיכאון, חרדה ובדידות.
סוג של שירים שמשקפים תחושת ניכור מהחברה: העולם נראה צבוע, אכזר או אדיש – פוליטיקה, חוסר צדק, מלחמות, חוסר הבנה מצד מבוגרים. ארצי מבטא איזה מרד פנימי שקט – לא זעם קונקרטי, אלא איזו תחושת ריקנות או עייפות מהעולם. מנסה להגדיר עצמו נפרד מהעולם החיצון המתמוטט.
יונתן ארצי מנסה לייצר אסתטיקה של עצב, אבל המוסיקה המלנכולית בבלדה הזו  מתכתבת עם רומנטיקה של סבל, אבל  אינה מכסה על פשטנות של תחושת דכדוך אקראית שאינה מעידה על בשלות אומנותית.

יונתן ארצי יש מבול צילום ועריכה: טיומה טרחוב

רק לעכשיו, עד אור ראשון
מבחירה נטמון את הראש בחול
המציאות, לא היא לא תעלם
אבל רק לעכשיו, רק כדי להתנחם

ואני הרי יודע, העולם בחוץ שוקע
גם אם נעצום עיניים, יש מבול
אבל כאן בתוך החדר, לכאורה הכל בסדר
בואי נתנחם בשקר עד מחר

אז בואי ננסה כל עוד אפשר
נעמיד פנים, כי זה מה שנותר
תסתכלי עלי ותקשיבי לי, אנחנו יחד עכשיו
דבר לא ייכנס, כך אולי לא יכאב

ואני הרי יודע, העולם בחוץ שוקע
גם אם נעצום עיניים, יש מבול
אבל כאן בתוך החדר, לכאורה הכל בסדר
בואי נתנחם בשקר עד מחר

וגם את הרי יודעת, ולכן את לא נרגעת
גם אם נעצום עיניים, יש מבול
אבל כאן בתוך החדר, לכאורה הכל בסדר
בואי נתנחם בשקר עד מחר

רק לעכשיו, עד אור ראשון

יונתן ארצי פייסבוק