"הוי ארצי מולדתי" יכול להיות שיר מחאה. אריק איינשטיין כתב בזמנו " אוי ארצי/ מולדתי / את הולכת פייפן, /שברת לי את הלב לחתיכות קטנות /היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו/ אני כל כך עצוב בא לי לבכות". מתאים לימינו?
אבל בשילוב של ירדנה ארזי ובנות הגבעטרון – ארץ ישראל היא עדיין אותה ארץ ישראל משירו של טשרניחובסקי מ-1933: "הוֹי, אַרְצִי!  מוֹלַדְתִּי! הַר-טְרָשִׁים קֵרֵחַ/ עֵדֶר עֻלְפֶּה: שֶׂה וּגְדִי./ זְהַב-הָדָר שָׂמֵחַ./ מִנְזָרִים, גַּל מַצֵּבָה,/ כִּפּוֹת-טִיט עַל בָּיִת./ מוֹשָׁבָה לֹא-נוֹשָׁבָה,/ זַיִת אֵצֶל זָיִת"
הקהל אוהב אותה כזו. ישנה וטובה. התבוננתי בפנים במהלך הערב. עונג ההתרפקות. אני לא ציני. זה עובד! כלומר – זה עדין עובד. החיבור בין ירדנה ארזי לזמרי הקיבוץ מתברר כחיבוק חגיגי ומשמח לבבות. הקונטרה האשכנזית למוסיקה המזרחית. אסקפיזם מזן אחר.
כשירדנה שרה "האישה על האבן" למילים של רחל שפירא (על האישה שבכתה על מתיה) וללחן ספרדי, כשהטון שלה הפך מעט יותר רציני ועמוק, השתרר איזשהו שקט בהיכל. זה לא תאם את קונספט הגעגועים לשירי ארץ ישראל היפים. ירדנה ידעה לצאת פה ושם מהמסלול הבטוח לשירים, שאינם רק פס הקול הנוסטלגי, שמתבסס על מחרוזות אימא רוסיה ושירי ההתיישבות הקלאסיים, אבל היא נזהרה שלא להכביד יותר מדי על האוזן המפונקת וסיפקה את האהובים ביותר – "שהשמש תעבור עלי", "יום חולין", "אתה לי ארץ" ומחרוזת צוענית.
בטרם "הביתה", סיפרה כיצד על אף האיסור, הצליחה להסתנן ללבנון בימי המלחמה, ולהופיע בפני חיילי צה"ל  בהרי השוף. "זה היה מסע מטלטל, מסוכן ובלתי נשכח", אמרה. משהו שהזכיר את סיפורי הגבורות של "זמרת המלחמות". כמי שמכיר את צניעותה של ארזי, הייתי מציע לוותר על הקטע הזה.
פרט לכך, הכלל בסדר. מקרינה ביטחון, חן, קול ונוכחות אפילו יותר מאשר בימיה הטובים. הגבעטרון בעיבודים הרעננים של אילן גלבוע העניקו לה רוח גבית חיונית. עריכת השירים והשילובים בינה לבינם תרמו לערב קולח.
הגבעטרון? – גם כאן הכל יותר מבסדר. עם שתי העלמות, תמי ומיקה, שנמצאות כבר 67 שנים עם החבורה, הגבעטרונים ממשיכים להיות הבבואה של הטירוף שמאפיין רק עם אחד בעולם – שירה בצוותא, רוח ישראלית שעדיין נושבת משדותיהם, שהגיע כבר משלושת השירים שפתחו את הערב – "ים השיבולים", "עמק שלי" ו"ליל גליל". תעודת הזהות הגבעטרונית אינה משתנה. אחרי הכל, מי רוצה שתשתנה. נדמה לי שאותם דברים ייאמרו על ירדנה ארזי. שכבר לא תשתנה לנו. גם היא כבר מתכתבת עם הפנתיאון של המוסיקה הישראלית, משהו שהוא מעבר להתרפקות נוסטלגית, מבלי לזלזל כמובן בנוסטלגיה שחגגה.

שירים: ים השיבולים, עמק שלי, ליל גליל – הגבעטרון, דרישת שלום – ירדנה והגבעטרון, שהשמש תעבור עלי – ירדנה ארזי, עגילי דמאר – ירדנה ארזי, חופים – ירדנה והגבעטרון, הוי ארצי מולדתי – ירדנה ובנות הגבעטרון, ציפ ג'יפ – הגבעטרון, מחרוזת צ'יזבט – הגעטרון, מה אומרות עינייך – הגבעטרון, ימים חולפים – ירדנה והגבעטרון, חפץ חיים – ירדנה  והגבעטרון, שיר העגלון – ירדנה והבנים של הגבעטרון, מחרוזת צוענית – ירדנה והגבעטרון, קלינקה – ירדנה והגבעטרון, הביתה – ירדנה ארזי, אתה לי ארץ – ירדנה ארזי, אם יבוא היום – הגבעטרון, אל הדרך – ירדנה והגבעטרון, בת 60 – יררדנה והגבעטרון.
נגנים: אילן גלבוע ניהול מוסיקלי ופסנתר, פטר ורטהיימר – כלי נשיפה, אורי וינשטוק – קלידים, אקורדיאון, לוקי גבאי – תופים, נעם שחם –  בס, מוטי לייבל – גיטרות, אתי אברמוביץ – חליל צד.

צילום: מרגלית חרסונסקי

וידיאו: ירדנה ארזי והגבעטרון – "דרישת שלום"