לד זפלין IV אולי לא האלבום הכי טוב של לד זפלין, אבל זה האלבום היחיד שלה שכולל את Stairway To Heaven, ומבחינת רוכשי המוסיקה – יש לכך משקל לא קטן, במיוחד לצרכני הויניל. האלבום זכה להצלחת ענק, והיה לאחד מהאלבומים הנמכרים ביותר ברוק, עם מכירות של כ-32 מיליון עותקים. זהו אלבומה הרביעי של זפלין. הוא יצא לאור ב-8 בנובמבר 1971. על עטיפת האלבום לא מודפס שם, ועל כן מזוהה האלבום עם השם Led Zeppelin IV, בהמשך לשלושת אלבומיהם הקודמים.
ג'ימי פייג' , גיטריסט אולפן מוביל בלונדון, הפיק את האלבום והשתתף בכתיבת כל שמונת השירים. הוא ניגן במנדולינה כמו גם בכל הגיטרות. מבחינה מוזיקלית, הדיסק הזה משנת 1971 נע בין פולק אנגלי אקוסטית ("Goin' to California" ו-"The Battle of Evermore", ועד מוסיקת בלוז רבת עוצמות.
תמהיל: רוק מטאל כבד, פולק, טהור רוק אנד רול ובלוז. התערובת מגדירה לא רק את לד זפלין אלא גם את הסאונד והסגנון של הרוק הכבד של שנות ה-70. האלבום נפתח במאפיין הכי בולט של זפלין – "Black Dog" המהיר והזועם. יש באלבום תחושה נהדרת של דרמה, שרק הולכת ומעמיקה על ידי האובססיה המתפתחת של רוברט פלאנט למיתולוגיה, לדת ולתורת הנסתר. המיסטיקה של פלאנט ניכרת בבלדה העממית "The Battle of Evermore", שיר מונע במנדולינה עם שירתה של סנדי דני, וב"Stairway to Heaven" האפי. מכל השירים של זפלין, "Stairway to Heaven" הוא המפורסם ביותר, ולא שלא בצדק. הוא נבנה מגיטרה אקוסטית פשוטה שנבחרה שהופכת לשטף סוער של ריפים וסולואים של גיטרה, בהמשך רוק אנד רול" בהשראת מסוימת של ריצ'רד הקטן.
"Going to California" הוא שיר הפולק הטוב ביותר של הלהקה, והרוקיסטים הם כאן יצירתיים בלי סוף, "Black Dog" הוא שיר מורכב ורב השכבות, וגם הסאטירה ההיפית "Misty Mountain Hop" או הריפים הפאנקיים של "Four Sticks".
"When the Levee Breaks", הוא השיר הכי קרוב ל"Stairway", נתח אפוקליפטי של בלוז אורבני, והמקצבים והדינמיקה המרובדת שלו ממחישים מדוע אף אחד מהחקיינים שלהם לא יכול להשתוות אליהם.
לד זפלין – Stairway To Heaven
