זה ההספד של לירון לב לנרצחי פסטיבל הנובה. הוא בחר במילים ובחריזה הכי פשוטות שמצטרפות לתחושת ההלם הקשה בעקבות האסון הנורא: הנרות הדולקים, העיניים שכבר יבשו מדמעות, השקיעות שאינן מנחמות. השיר הוא תזכורת לזעזוע הקשה ולפגיעה החמורה בכל מה שקשור לערכים של הקיום האנושי וערך האדם. עם זאת, יש לי בעיה עם הציטוט של "אדמה מקודשת בדם" מ"שיר הרעות". הוא מתאים יותר לטראומה שעברה על הקיבוצים והמושבים בדרום, שחוו טבח בשבעה באוקטובר, שהרי מדובר בנרטיב התיישבות, ואדמת הנובה אינה מתחברת לנרטיב הזה.
מוסיקלית, לב מצליח ליצור מהלך מלודי-הרמוני המבטא את תחושת העצבות וההלם מטבח השבת השחורה. ברוב השיר זהו מסלול מלנכולי ומאופק שהופך לקראת סיום לזעקה דרמטית, והקונטרסט הזה בין הדכדוך לכאב הגדול נשמע אמין ומשכנע.
לירון לב כל מי שרקד כאן
איך אפשר להמשיך ולא להישבר/ איך אפשר לרקוד ולא להיזכר
1200 נרות דולקים אצלי בלב/ ואיך אפשר לקום מהמקום הכי כואב
כבר אין לי דמעות / העיניים עצומות/ והשקיעות המדהימות/ שפעם היו מנחמות
עכשיו באות / לא מרגיעות / רק מזכירות / את כל מי שרקד כאן/ כל מי שרקד כאן
מחפש סימנים/ שיעירו בי תקוה/ פעם היה פה/ לילה של אהבה
שמיים שמחים ,מיליון כוכבים/ וכולם זורחים וכולם יפים
עפים עם הרגע / חוגגים את החיים
ואין לי דמעות / גשם מטורף יורד / על השדות שבערו
והעיניים שראו / לא נרגעות/ תמיד חוזרות ליום ההוא
אל כל מי שרקד כאן/ כל מי שרקד כאן
כל היופי שאבד כאן/ כל מי שרקד כאן
כל מי שחיבק וצחק ואהב וחלם/ כל מי שהאמין ברוח האדם
אדמה מקודשת בדם
כל מי שרקד כאן/ כל מי שרקד כאן/כל…
כל מי שרקד כאן
