לליב סיון שרה געגועים לחוויה של פעם בחיים של שתי ילדות שרצו יחפות ואספו פרחים אל תוך ספרים, שיר שנכתב כמו מבט על סרטון ישן, או "כמו מסע אל זמן שלא קיים", זיכרון שממשיך להציף רגשית.
גם אם לא מדובר בשירה של זמרת מהוקצעת, לליב משדרת תמצית המסע הזה אל הזיכרון במבע צנוע. אין מעבר לכך נרטיב מיוחד, לא סיפור או אמירה דרמטיים. לליב מנסה להפיק מהתחושה אווירה חלומית משהו, במנגינה נגישה ובקצב שעולה על מסלול אל המקום ההוא – ממרחק הזמן.
השיר נשאר בחלקתה של לליב המתרפקת. הוא נעים מנגינה, משדר אווירה אינטימית טובה, אבל לא מעורר להשתתף בחוויה שלה. פושר מדי.
לליב סיון אני ואת
זוכרת איך שעלתה השמש במזרח/ ומעבר להרים הופיע קסם ישן ורך
כמו שיר ברדיו שכבר לא זוכרים/ כמו תפילת ילדות שכבר לא אומרים
ואיך שרצנו יחפות אני ואת/ והרגליים השקופות עצרו לאט
כמעט נפלנו אל המים הכחולים/ ולא ידענו מה לומר כששואלים
שתי ילדות שאוספות פרחים אל תוך ספרים/ ומחכות שיהיו ריחות לסיפורים
כמו מסע אל זמן שלא קיים/ כמו אי בודד שאין לו ים
זוכרת/ את הירח הגדול במערב/ את הקולות, המילים ששלחנו עד אליו
והדים קוראים בין הקירות/ כמו רוחות עפות מסתחררות
ואיך עמדנו במקום/ והעולם הסתובב והשתנה/ וגם כולם
והידיים אוחזות חזק חזק/ את כל הזמן והמקום/ את המרחק
