מאיה בוסקילה קמה בלילה לחפש את עצמה, כלומר למצוא איזה שביל בריחה, ואז היא קולטת ציפורים באוויר, ומבינה שהיא כמו אחת מהן, ויש סימנים של תקווה. (למה בדיוק?) בלשון פשוטה: מרחו לה שיר כדי לתת לעוד דרמה מוסיקלית להתפרץ ממנה, להתבכיין על העולם שהוא השאיר לה ולספר על התפילות שלה שקורעות את השמיים.
לא מוצא יד ולא רגל בגבב הסתמי-שטחי הזה, אבל בוסקילה מפעילה מבערים כדי כדי להפוך אותו למטען של כאב אישי. בזה היא מתמחה. מזלה שהמנגינה והעיבוד עוטפים אותה בצלילי אמצע דרך קליטים וקולחים. עונג המוסיקה מול חוסר האותנטיות של הטקסט. המיומנות של בוסקילה לשיר אותו כאילו זה בעצמותיה.
בוסקילה נאמנה לקו שמאפיין אותה לאורך דרכה המוסיקלית. היא נותנת לרגש לרוץ לפני השיר, כאילו רגש הוא חזות הכל. אין לי חצי דבר נגד רגש, אבל מה עם אמינות השיר?
מאיה בוסקילה לא לבד
איזה עולם/ אתה השארת לי/ למילים שלי אין כתובת ולא בית
ולפני שזה פוגע בי/ הרמתי את הראש מעל המים
אבל ככה אני/ כמו שאני/ קמה בלילה קמים החושים
יוצאת לחפש עם עצמי / איזה שביל שם בריחה
ולפעמים אני לא נרדמת/ פחדים מתגנבים
מסתכלת / ויש סימנים של תקווה
ויש ציפורים/ שעפות באוויר/ פתאום הבנתי/ אני כמו אחת מהן
יש עתיד / שחרוט על היד/ ויודעת שאתה איתי
אני כבר לא לבד/ אף פעם לא לבד
איזה עולם/ אתה נתת לי/ התפילות שלי קורעות את השמיים
אתה קיים/ אתה רואה דרכי/ איך אני מולך / שקופה יותר ממים
ורק ככה אני / כמו שאני/ קמה בלילה קמים החושים
יוצאת לחפש בעצמי / איזה שביל של בריחה
ולפעמים אני לא נרדמת/ פחדים שעוזבים / מסתכלת
ויש סימנים של תקווה
ויש ציפורים…..
