דונלד טראמפ יושב מול הטלוויזיה, רואה מופע מחצית הסופרבול בספרדית, עם קצב לטיני, צבעים, רקדנים, ופתאום הוא שואל בקול: מה זה הדבר הזה? מה הוא רוצה מבאד באני? שיהיה פחות פוארטו־ריקני, ויותר “אמריקה שלי"
אבל באד באני, בחוצפתו, מעז להיות אמן עולמי, לא מתנצל, שר בספרדית, ומצליח בלי לבקש רשות מהשליט., וזה, מבחינת טראמפ, כבר פשע תרבותי. טראמפ לא באמת רוצה מבאד באני להתנצל. הוא רוצה שהוא לא יתקיים
בלי דגל אמריקאי מאחוריו, בקונספט של "מייק אמריקה גרייט אגיין" ועם קהל שמבין ש“אמריקה” היא כבר מזמן לא החלום האמריקני של טראמפ.באד באני כוכב־העל הפוארטו־ריקני הוביל את מופע המחצית באצטדיון לוי’ס בסנטה קלרה, והפך לאמן הלטיני הראשון ולאמן הראשון שמופיע בספרדית, שמקבל את המשבצת היוקרתית. המופע חגג את המוזיקה הלטינית וכלל שורה מרשימה של הופעות אורח נוצצות: פדרו פסקל, קארדי בי, ג’סיקה אלבה וקרול ג’י – שנצפו בין הרקדנים המלווים – וכן ליידי גאגא וריקי מרטין, ששניהם שרו במהלך המופע.
המסר של באני היה: אמריקה היא גם לטינית, גם דו־לשונית, גם מהגרים וצאצאיהם – והם כבר לא בשוליים. עצם זה שמופע מחצית הובל כמעט כולו בספרדית, על הבמה הכי מיינסטרימית בעולם, שבר הנחה ישנה ש”כדי להיות אמריקאי – צריך להישמע באנגלית”.
בניגוד לציפיות של מתנגדים, הוא לא עלה כדי “להתגרות”.לא היו נאומים, לא דגלים פוליטיים, לא סיסמאות. המסר עבר דרך שמחה, קהילה, ביטחון עצמי תרבותי, וזה \ מה שהפך אותו לחזק: הוא הראה שזה נורמלי להיות מי שאתה – גם במרכז הבמה.
לקראת האירוע התעוררה מחלוקת סביב ההחלטה לבחור בבאד באני, כאשר הזמר הותקף אישית בידי תנועת MAGA (תנועה שנוצרה סביב דונלד טראמפ קיצור של Make America Great Again) ובידי דונלד טראמפ, שכינה את ההחלטה “מטורפת” וטען כי “מעולם לא שמע” עליו.
בהמשך אישר אחד מיועציו של הנשיא כי סוכני ICE יהיו נוכחים בהופעה – דבר שהוסיף נופך טעון במיוחד, שכן באד באני אמר בעבר שלא ייצא לסיבוב הופעות בארה״ב מחשש לפשיטות של ICE על קונצרטים.
לאחר ההופעה, טראמפ פרסם פוסט בפלטפורמה שלו Truth Social ובו תקף את את מופע המחצית של באד באני “נוראי לחלוטין, אחד הגרועים אי-פעם”. הוא הוסיף שהמופע “לא מייצג את הגדולה של אמריקה” ושהוא מחבל בסטנדרטים של הצלחה, יצירתיות ומצוינות. טראמפ גם טען שאף אחד לא מבין את המילים (כי רוב השירים היו בספרדית), וכינה את הריקודים “מגעילים”, במיוחד לילדים שצופים.
הוא כינה את המופע “מכה בפני המדינה” והוסיף שהוא לא רואה בו משהו מרגש או מעורר השראה.
הביקורת הזו ביטאה חוסר שביעות רצון מהבחירה של באד באני ככוכב המופע, במיוחד גם על רקע כך זה היה מופע כמעט כולו בספרדית והדגיש תרבות לטינית ועולמות תוכן ששמרניים אמריקנים פחות רגילים להם.
רבים אחרים בתקשורת ובקרב אמנים שיבחו את המופע דווקא על החגיגה התרבותית והרבים ראו בו רגע מאחד ומייצג לגיוון.
באד באני אהוב בארה״ב כי הוא פוגע בכמה עצבים מרכזיים של התרבות האמריקאית היום – מוזיקה, זהות, ואותנטיות – ובצורה שמרגישה אמיתית ולא מתאמצת.
המוזיקה שלו מרגישה חופשית. הוא לא נצמד לז’אנר אחד: רגאטון, טראפ, פופ, רוק, אפילו נגיעות לטיניות “ישנות”. השירים שלו עובדים גם למסיבה וגם לאוזניות לבד. הוא שר בספרדית, ולא “מתנצל” על זה, וזה הפך ליתרון ענק
בארה״ב חיים עשרות מיליוני אמריקאים ממוצא לטיני. באד באני נותן להם תחושה של: “אנחנו במרכז, לא בשוליים”. הוא מצליח גם אצל מי שלא מבין ספרדית – כי הווייב עובר. הוא לא מנסה להיות “כוכב אמריקאי קלאסי”
•לובש מה שבא לו, מדבר איך שבא לו, שובר נורמות מגדריות בלי נאומים כבדים. הקהל מרגיש שהוא באמת הוא, לא מוצר של תעשייה
הוא מדבר על לחץ נפשי, בלבול, הצלחה, זהות בלי פוזה של “אני מושלם”. הופך כל דבר שהוא נוגע בו לאירוע תרבותי כמו טראמפ יש לו גם שונאים – אלה שמקובעים ב “איך כוכב אמור להיראות” וגם: לא כולם אוהבים שינוי, שפה זרה, או נורמות חדשות
באד באני עשה משהו שמעט מאוד אמנים לטיניים הצליחו לעשות באותו זמן: הוא לא בחר בין “להיות לטיני” לבין “להיות מיינסטרים אמריקאי” – הוא הכריח את המיינסטרים לזוז אליו. אמנים לטיניים רבים מלטשים את עצמם לפופ גלובלי. באד באני שמר על סלנג פוארטו־ריקני, קול מחוספס ולא “יפה” ויצר חתימה ברורה – שומעים ויודעים שזה הוא. הוא חוצה בועות תרבותיו מצליח בו־זמנית אצל לטינים, צעירים לבנים ושחורים, חובבי היפ־הופ, פופ ואלקטרוני. הוא הצליח להוציא עצמו מ“נישה לטינית, להיות מותג בלי להיראות כמו מותג – בסטייל לא צפוי שהך טרנד, שיתופי פעולה באופנה ובספורט, אבל בלי להקרין תחושה של “פרסומת מהלכת”
למה אמנים לטיניים אחרים לא מצליחים ככה? רבים נופלים באחד מאלה: עוברים לאנגלית ומאבדים זהות, מתקבעים על ז’אנר אחד, נתפסים כ”עוד זמר רגאטון”. באד באני הצליח כי הוא לא תרגם את עצמו לאמריקה – הוא ייצא את התרבות שלו.
באד באני חי בצומת שבו תרבות = פוליטיקה, גם אם אתה לא מתכוון לזה. והוא לא בורח מזה. עצם הקיום שלו הוא אמירה אמן ענק בארה״ב ששר כמעט רק בספרדית, לא מתאים לתבנית ה“כוכב הגברי הקלאסי”
במציאות אמריקאית מקוטבת – זה כבר נתפס כעמדה פוליטית, גם בלי להגיד מילה.
הוא מדבר בגלוי על הזנחה של פוארטו ריקו, על תגובת הממשל לאסונות, אבל עושה את זה דרך מוזיקה ותרבות, לא נאומים. זה הופך אותו לקול של קהילה, לא לפוליטיקאי.
הוא לא “מטיף” — הוא משקף, לא אומר “תצביעו ל־X” אלא “זה מה שאני רואה”, “ככה זה מרגיש להיות אני”. הוא משחק עם גבריות בלי להסביר או להתנצל, עבור חלק מהציבור זה חופש, עבור אחרים זה איום, ושוב: נהיה פוליטי.
באד באני מקרין כוח בלי תיווך, יש לו עשרות מיליוני עוקבים, לא צריך עיתונאים או מפלגות, כל פוסט שלו מייצר כותרות. כשלבן אדם יש כזה מיקרופון – הוא שחקן פוליטי, גם אם לא רצה.
למה זה חזק יותר אצלו מאחרים? כי הוא לא אמריקאי “קלאסי”, לא לבן, לא מתנצל, ועדיין הוא בראש המיינסטרים
המסר לדונלד טראמפ: באד באני לא נהיה פוליטי כי הוא רצה כוח. הוא נהיה פוליטי כי הוא הצליח בלי להתאים את עצמו לאמריקה של טראמפ, ובאמריקה של היום, זה כבר אקט פוליטי.
*** באד באני הוא מוזיקאי פוארטו־ריקני בעל קהל מעריצים עולמי. הוא פרץ להצלחה תוך כדי כתיבה ושירה בספרדית, בניגוד לאמנים קודמים שעברו לאנגלית כדי להרחיב את בסיס המעריצים שלהם. הזוכה שלוש פעמים בפרס הגראמי מוכר בזכות השירים “Titi Me Pregunto”, “Dakiti”, “Moscow Mule” ו־“I Like It” — להיט שהגיע למקום הראשון יחד עם קארדי בי וג’יי באלווין.
אלבומו משנת 2020, El Último Tour del Mundo, הפך לאלבום הראשון כולו בספרדית שפתח במקום הראשון במצעד ה־Billboard 200. הוא חזר על ההישג עם שלושת האלבומים שבאו אחריו, בהם אלבום 2025 Debí Tirar Más Fotos, שהפך לאלבום הראשון בשפה הספרדית שזכה בפרס הגראמי לאלבום השנה בשנת 2026.
