הקופאית בכניסה לבארבי, הודיעה לי שחבל על זמני. בפנים אין מקום להכניס סיכה. אמרתי שזה בסדר, שאסתדר. היא צדקה. ערימות של חב'רה טיפסו זה על זה בשביל לקבל את הקאמבק השני של מופע הארנבות. הקהל הגיע עד דלת הכניסה. בהופעות החדשות של "הקספרים" נוכחים לא רק פליטי מועדון רוקסן, אלא גם מי שיכולים להיות ילדיהם. 32 שנה אחרי הקמתה, אני חוזר להופעה של "מופע הארנבות של ד"ר קספר".
קאמבקים ורטרו הולכים אצלנו אחלה, אולי מפני שאין משהו אטרקטיבי אחר להציע. מה שהופך את הקספרים שי להב ואורן ברזילי לאלילי רוק לשישי-שבת בפעם השנייה בשנתיים האחרונות. זו השיטה: להפוך את הקאמבאק לעיקר.
ככה: הקספרים בעצמם, אני מתאר לעצמי, אינם מאמינים שזה קורה להם. שמם הופיע בתודעה ונעלם ממנה לסירוגין. להקה של תחילת התשעים, לא ממש הצלחת ענק בזמנה, שלושה אלבומים, כמה להיטים תוססים ("בואי דינה", "אחלום לנצח", "סקס", "בשמלה אדומה", "יום שני השמח") . סצינת הרוק הפאנק-גראנג'י המתחדש של התשעים.
אודה ואתוודה: האיחודים העונתיים של הקספרים לא ממש מגרים לי את בלוטות הנוסטלגיה. הקספרים היו להקה אנרגתית טובה לזמנה, קצת אנרכיסטים עם השפעות גרנג'יות, הוט רד צ'ילי פפרז, קברט תיאטרלי, דיסטורשנים, קצת מטאל-טראש. כמה להיטים מסעירים, רוק שמנוגן במקצועיות. אבל זו לא ממש להקה שהצליחה ליצור אלבומי רוק ממדרגה ראשונה.
להב את ברזילי כתבו שירים קטנים על אנשים שמכירים במגבלות הקיום שלהם ותרגמו אותם למסיבת להיטים עם דימויים על חיילים מבדיל ובובות שבונות ארמונות בחול, נסיכות של סתיו וחלומות בקופסה ועוד מיני קשקושים נחמדים מלאי התכוונות, חלקם חלולי תוכן. שירים שבזמן אמת הקהל התקשה לקבל, כמו "תראו אותי" ו"אחלום לנצח", מסמנים את שיא ההופעה.
אומר כך: במדבר הרוק המקומי, מופע הארנבות הוא משב רענן מהעבר. להקה בין דורית שבגרותה אינה מביישת את צעירותה ושיש לה את זה עדיין. מצד שני, אין בערב של הקספרים כמעט שומדבר חדש שאפשר לרוץ לספר עליו, פרט לכך שהחגיגה נמשכת ושהם ממשיכים להתבסס על שחקן חיזוק משמעותי. היתה תחושה שהופעה המיא גם השואו של הקהל, ושהלהקה אנחנו רק מלווה אותו מוסיקלית. זה הקהל, שעדיין שומר אמונים ושיגיע כנראה לחגוג גם בפרק הבא של הקאמבק.
