"מייבל הפכה לאחת מכוכבות הפופ הגדולות בבריטניה … מזכירה את את אלילותיה ריהאנה וביונסה", כתב עליה הגרדיאן הבריטי. מייבל, הבת של הזמרת והיוצרת ננה שרי והמפיק קמרון מקווי (זה גם שם משפחתה), קוראת את הסופרלטיבים ומשפשפת עיניים, אבל זו אינה כל הביקורת. השוואות לזמרות גדולות הן ענין אחד. האם את מספקת גם משהו מקורי שלא מזכיר רק זמרות גדולות – ענין אחר. זה אלבום בכורה שלה, והוא נשמע אסופה של שירים שמסמנים כי הזמרת הזו עושה ברגעים אלה את הפריצה הגדולה למעמד של כוכבת על: המנגינות, העיבודים, ההפקה – הכל אפטודייט:  קחו את Mad Love, את Don't Call Me Up, את Bad Behavior. גם את Trouble. אלה עדיין לא מעידים על עומק. מייבל שרה למשל  “I’m not a people pleaser” ב – Bad Behaviour, אבל המוסיקה שלה החלט נועדה לענג כמה שיותר אנשים. מדובר כאמור ב – well-made pop-R&B, וזה ז'אנר מאוד קורץ ומצליח בתחנות הרדיו, אינו נתקל בבעיות של "עומק". די במוסיקה שמתבייתת מיידית.
לעיתים התחושה היא של שירה אוטומטית מכוונת, נעזרת בסינתיסייזרים המייצרים צליל האוס ורגאטון. ב – OK היא מפרטת את המאבקים שלה בחרדה. אם לשפוט על פי הראיונות שלה – הם אמיתיים מאוד, אך בשיר באים לידי ביטוי בקלישאות: "זה בסדר לא להיות בסדר", היא שרה. אז כן לא הטקסטים הם העניין הבולט באלבום, אלא היכולת שלה ושל מפיקיה לתרגם את המוסיקה של שנות ה-90 למוסיקה של ימינו. התוצאה הסופית היא שרשרת שירי פופ סולידיים עשוים היטב. מבחינה זו העתיד המיידי שלה נראה בטוח.